קהל לוחץ אותי
חזרה אל אי-קיום
והעולם הרי, תוחם את הקהל
והריק, דוחק את העולם אל ספירה
והיקום, מונע מהריק להתפרש אפרקדן
ומכאן, שהיקום לוחץ אותי
חזרה אל אי-קיום

כמו בן ממזר בלתי רצוי
שדחיסתו אל פנים הרחם
עוד תהפוך תנועת הזמן
ותפצה על פזיזותו
ברגע של חולשה.

ואני, עם כל כוחי הדל
הודף עצמי מבראשית
מתריס בשאגה שקטה
המסוננת בעד שיניים חשוקות
וגב קמור
ומצח שטוף זיעה
ורעד ובחילה
וצרור שרירים מתהדהדים
בתדירות הולכת וקטנה
אל סף שבירה
אל יחידות תוצר כפייה
במערכה שאת קצה אני דוחה
כי היקום, מתוקף היותו
הוא האינסוף שבסופי יקבע.