המחזה הועלה על בימות פאריז בשנת 1983 בצרפתית
ומועלה בימים אלה בתיאטרון הטכניון  2008

חמש דמויות:
אהרון, משה, אלי, גר-יה,  אחות


מערכה א'

סצינה א' (רחוב בעיר, לילה.)

אהרון: (נכנס משמאל במה, מתחיל ללכת בכיוון ימין במה. עוצר.
מתקרב אל קידמת במה. עומד. מביט בעיני הקהל) אני עומד. עומד
כאן בקדמת הבמה. לא זז... עומד. השרירים ברגלי לא זזים לי.
המוח לא מזיז לי. אני לא מזיז פקודה למוחי... יותר טוב לי
שאעמוד לי מאשר שאלך לי. אפילו אם הייתי הולך לי, לא היה הולך
לי. מדוע אם-כן שאלך לי? לכן אני עומד לי. (שתיקה) לו הייתי
הולך לי, הרי לא הייתי עומד לי. אבל גם כאשר אני עומד, ואפילו
אם אני מזיז פקודה למוח, אני לא הולך לי... אני מביט. אני
מתבונן. אני מתבונן בכם, אני לא מזיז את היד שלי. אני מתבונן
בלי לתת פקודה למוח שלי. אני מתבונן בכם, במצמוץ עיניכם, אבל
אינני רואה אתכם. אני ברחוב. אני עומד, אנשים עוברים, הם
מביטים בי אך הם לא רואים אותי.
משה: (נכנס מימין במה ועומד מיד בקדמת במה. מביט באהרון זמן
מה ומתוך ריכוז מסתובב עם הגב אליו ולקהל. משלב ידיו וממתין).
אהרון: אני רואה אותך משה. ראיתי אותך נכנס משמאלי ושתקתי.
ראיתי אותך מביט בי. אתה רואה אותי! ראית אותי ושתקת... שנינו
יודעים שאני רואה אותך ושאתה רואה אותי (לא זז, אך מזיז את
ראשו כדי לראות את משה) אני מביט בך. אני רואה אותך משלב ידיים
וממתין. אני רואה את הגב שלך (משה משחרר אט-אט את ידיו ומציץ
במהירות אל אהרון. אהרון מפנה מיד את פניו חזרה אל הקהל) אני
מפנה את פני ממך. אני יודע שאתה מציץ אלי. אולי אתה רוצה לפגוש
את המבט שלי??? אולי אתה רוצה להביט לי ישר לתוך העיניים? וכך
לשבור אותי?! לכן אני מסובב את ראשי ממך, לכן אני מביט אל
העיניים האחרות (משה חוזר לקדמותו, מפנה גבו ומשלב ידיו
באיטיות מודגשת) כעת חזרת למצבך הקודם. שנינו יודעים היטב שאני
יודע שאתה נמצא כאן ואתה עושה הכל כדי להדגיש זאת. שנינו גם
יודעים שאתה יודע, שאני וכל כולי נמצאים גם כן כאן. שנינו
יודעים שאתה רואה אותי ואתה - בעת ובעונה אחת לא רואה אותי!
משה: (יוצא מימין במה. פאוזה. נכנס מימין ונוהג בדיוק כפי
שנהג בכניסתו הראשונה. אך הפעם בהתאם לדבריו) אני בא (בזלזול)
ל"רחוב הזה" ועומד לי. לפתע ראיתי אותך. הייתי בדרכי אל נערה
יפה. הזמינה אותי ולא אותך. אבל לפתע ראיתי אותך. אני קורא לך!
(מגביר את קולו) אתה! אני כאן! אני מסובב אליך את גבי! (מסתובב
כמקודם בדיוק) את הגב שלי!!! אני עומד לי! משלב ידי (משלב)
וממתין. לו לכל הפחות היה כאן חם ורך, הייתה לי סיבה טובה, כך
לעמוד לי. כעת, בגללך הפסדתי פגישה וקר לי. עוד מעט אתקע בך
מכה, כדי שיחם לי. אני צוחק ומציץ (צוחק ומציץ אליו כמקודם)
אני חושף את שיני (חושף. שתיקה). עכשיו אצא, כשאכנס שוב, אתה
תגיד ברכה!
אהרון: לפני שתצא אני שואל אותך: איזו ברכה להגיד?
משה: אני אומר לך שעליך לברך אותי! (יוצא כמקודם)
אהרון: אני מודע ליציאתך, אך אתה אינך מודע לבטן הגדולה,
הבולטת והנופלת שלי! אני מביט לכניסה בה תופיע מיד (מביט
לכיוון ההפוך) ומוציא לך לשון (מוציא לשון וקול) אנה לך, אה!
(כילד. מביט לקהל) אני אומר לכם: משה הוא חבר שלי! אבל הוא לא
רואה אותי! אולי הוא לא חבר שלי?
משה: (נכנס כמקודם מימין. עומד במקומו.) אני מודיע לך שבאתי,
אהרון!
אהרון: אני שואל אותך: מה?
משה: אני אומר לך שאתה יודע!
אהרון: אני מגיב שאני יודע, אך לא בדיוק, בערך.
משה: אני מסובב אליך את הגב וממתין (מסתובב בדיוק כמקודם).
אהרון: אני יודע שאתה מחכה, זה סימן טוב שאתה מחכה לי, לא?!
משה: אני מזכיר לך: זה לא סרט קולנוע! אי אפשר לחזור לאחור!
לחתוך! לתקן!
(חושך)

סצינה ב' (רחוב זה, יום; ברקע גן פרחים)

אלי: (נכנס מימין ועומד במקומו המדויק של משה, מעט בעומק
הבמה. נכנסת גר-יה ועומדת בדיוק במקומו של אהרון.) אני מגלה
לפתע את הנערה. הנערה שלי. הנערה הכי מעניינת שאפשר... אני
מתבייש. מתבייש לבוא אליה, לידה. רציתי להגיד לה. כבר כמה
פעמים רציתי. דברים רבים... יפים... ראיתי אותה אך היא לא ראה
אותי...
גר-יה: לקהל היושב באולם שלום רב! המפגש שאני לא רוצה ליצור
עימכם, צריך לעלות לי בדם... ואתם הרי מעדיפים שלא להיפגש. מי
כאן יודע מהו מפגש? לו רק אפשר היה להיפגש... מפגש... אמיתי...
בלי ס..ו..ף..?!
אלי: (רץ במהירות אליה) שלום... (כמעט לא ממתין לתשובה ובורח
החוצה).
גר-יה: אנשים שאני לא מכירה... קופצים לפני... סתם, בלי
להכיר אותי... ואין להם מה לומר לי... ואתם חושבים שאני
מבולבלת?!
אלי: (נכנס במהירות כמקודם) שלום... (ממתין ורוצה לברוח
כמקודם...)
גר-יה: אין לך מה להגיד לי?
אלי: אני... מחבב אותך... (עומד לברוח)
גר-יה: אני לא מכירה אותך, אתה יכול ללכת...
אלי: (נשאר דווקא) אני רוצה לראות, להראות!
גר-יה: אין מה לראות, אני לא פסנתרנית, אני לא מעניינת, לא
כדאי לך להכיר אותי. שמור! על עצמך מלאהוב אותי, אני בת 45
אלי: מה באמת? את נראית כל-כך צעירה, כל-כך מעניינת, חשבתי
שאת בת 20. סליחה, לא רציתי להפריע... כמה שהעולם יפה?! איך
העצים צומחים יפה! הפרחים פורחים! היונים הומות בנועם!
הציפורים עפות אל ארצות רחוקות!
גר-יה: אתה ילד... ילד טיפש!
אלי: כן, אני ילד, ילד קטן וטיפש! אבל אתה יפה והחיים שלנו
יפים! יפים!
גר-יה: מישהו צריך לתת לך סטירה!
אלי: בסדר. כל דבר שאת אומרת הוא יפה, הוא נכון, הוא אמת!
תגידי סטירה? סטירה! אני מוכן אפילו לשתי סטירות (נותן את הלחי
משני צדדיו).
גר-יה: אין לך מה לספר לי.
אלי: הכל!
גר-יה: כלום או הכל, מה ההבדל בשבילך?
אלי: הכל זה החיים, הבית שלי, הקיבוץ שלי, ההורים שלי,
האנשים. אני רוצה להכיר אנשים ונשים...
גריה: זה הכל?
אלי: לספר על הכאב שלי, על ה... ה... האהבה שלי. איך שאני
רוצה לאהוב אותך!!!
גר-יה: אגואיסט קטן! אתה חושב רק על עצמך! ואני? אותי?
אלי: אני אוהב אותך!
גר-יה: זה רק בשבילך!
אלי: אני לא מבין...
גר-יה: אני הולכת... אני עסוקה... אל תבוא אחרי...
(חושך)

אלי: איך שהיא מעליבה אותי ופוגעת בי. איך היא אומרת לי שאני
ילד טיפש?! היא אומרת דברים חכמים. יש בה משהו כזה עמוק שאפשר
לשחות בו ולשקוע לקרקעית... ואז, אי! כואב!! ואני רוצה לעשות
לה רק טובה. טובה, כמו ללטף כלב, היא תרביץ לי! אם אלטף אותה
כמו כלב, היא תעליב אותי! כולם יצחקו עלי ברחוב! יגידו: בוכה
מבחורות! פחדן! איך שאני פוחד! איך שאני נעלב! מתבייש!
(חושך)

(לפתע, כמו במכונת עריכה, כמו בסרטים הישנים, השחקנים יופיעו
על הבמה ואנו נראה את הסצנות במהירות הבזק, אלא שהכל יהיה
בזינוק לאחור. המוסיקה ורעש המילים ישמע באמצעות הרשמקול. כאשר
נגיע אל תחילת המחזה, שוב נראה את כל המחזה מתחילתו, אך הקצב
יהיה כה מהיר שלא נוכל להבחין אלא במבטים מסוימים: אהרון מביט
בקהל בהגזמה. משה צוחק ומראה את שיניו וכו'. הקהל יכול
להבחין מקומות בהם אחד השחקנים צעק או למשל דברי משה שאין זה
סרט קולנוע יאמרו ב"סלואו-מושן" באיטיות רבה. בנקודה זו אפשר
יהיה לחזור לאחור ומשה יאמר את המשפט: "אני מזכיר לך: זה לא
סרט קולנוע! אי אפשר לחזור לאחור! לחתוך! לתקן!" מספר פעמים,
כל פעם יחד עם התנועות ובקצב שונה לחלוטין. זאת על מנת להדגיש
את העובדה שבתיאטרון ניתן לבצע גם משימות, ניסיונות ותיקונים
כפי שהדבר נעשה במכונת העריכה).

סצינה ג' (אותו מקום כמו ב' ובאותו הזמן)
גר-יה: (במקומו של אהרון) אפשר לדבר עלי. מורה, לא פסנתרנית,
עלי כמחנכת דור, על הורי ועל האמנות. לא רק על עצמי לספר
ידעתי. המחזאי-במאי מכריחים אותי לעלות על הבמה. לו שאלו אותי
היום, הייתי מסרבת! אני לא מוכנה לעמוד ולהציג את גופי היפה,
את נפשי הנעלה, כי אנשים יצביעו עלי ברחוב "הנה גר-יה! הנה (שם
השחקנית)! איזה גוף! המחזאי דרש שאדבר על גופי הנאה! ואני רוצה
לדבר על הרוח שמפעמת בתוכי! איזו עבדות! על אלי הילדון: הוא
לוקח את החיים ברצינות. קצת יותר מדי רציני. הוא בא אל ביתי,
מסיר מעיל גדול, כבד ונוטף מים. הוא לא יודע שאימא היא
מניאקית? כל פגישה יותר קשה איתו. אמרתי לו: אתה לא מעניין
אותי! התכוונתי לזה. ברצינות. מדוע הגברים חושבים שכאשר אישה
אומרת לא, היא מתכוונת לומר כן?
אלי: (תופס את מקום משה, אך מתחיל להתרחק ולהיצמד לקיר
בחשש)
גר-יה: (ממקומה) אולי תגיד שלום?
אלי: (מתקרב בהיסוס רב) שלום...
גר-יה: אתה רואה אותי ולא בא להגיד לי שלום?
אלי: יש תמיד כל-כך הרבה בחורים מסביבך...
גר-יה: פשוט תבוא ותגיד שלום.
אלי: גר-יה יודעת שאני לא אומר לה שלום משום שקשה לי. קשה
כשיש אנשים סביבה. ואם היא כל-כך מבינה, למה היא לא באה
לקראתי? אולי קשה לה? כבר הגיע הזמן לחבק ולנשק אותה. אבל זה
לא מגיע. למה? היא תיתן לי? אפילו לא החזקנו יד ביד. איך להגיד
לה? לבקש ממנה את היד? "תני לי את הילד שלך"...
גר-יה: אני חולה.
אלי: אני סובל מהכאב שלה. אני רוצה להיות גר-יה. חזק, יפה
וחכם מכולם, ללכת כמוה, לדבר כמוה; לחשוב, להסתכל, לשאול,
לצחוק. לא, לצחוק לא. יש לה צחוק צרחני. אני לא ראיתי בחיים
שלי נערה שסובלת כמוה. אם אני אגיד לה שהיא רגישה מאד, אולי זה
יעודד אותה? אז, אולי היא תתאהב בי? את כל-כך רגישה, מוכרח
להיות לך טוב! למה לא טוב לך? צריך לשאוף לטוב. בחיים שלי לא
פגשתי בחורה כל-כך רגישה!
גר-יה: זה משום שלא פגשת הרבה בחורות. אין לך ניסיון עם
נשים, כפי שלי יש עם גברים. עובדה, אתה כל הזמן שואל "למה"?
אתה מזכיר לי שאני חולה.
אלי: יהיה טוב!
גר-יה: אתה חושב שהמילה טוב תבריא אותי? החיים קשים! (מתקרבת
אליו והוא מתרחק ונסוג. מחייכת) כסף ואוכל לא קוטפים על העצים
כמו בקיבוץ. תורה, רק מעטים לומדים מפי הרוח!
אלי: זה יפה מה שאת אומרת, את משוררת. אך לפעמים אינני פתוח
אלייך.
גר-יה: אז למה אתה מחכה? (מראה לו את הדרך החוצה)
אלי: למה את מעליבה? כשאני מרגיש לא נוח, אני מסתלק...
גר-יה: וכעת נוח לך?
אלי: לא, את לא נעלבת?
גר-יה: אז למה אתה לא מקפל את הזנב ונס לכל רוח?
אלי: אין לי זנב, למה את מתאכזרת לי? (שקט) אני אוהב את השכל
שלך!
גר-יה: אל תאהב אצלי כלום (יוצאת) (חוזרת) הזהרתי אותך לא
להתאהב בי (יוצאת).
(חושך)

גר-יה: (לבדה) כשהייתי צעירה, הייתי תמימה בדיוק כמו אלי,
הייתי טובה כמו אלי. הילד הזה מכאיב לי כל-כך באכזבה שלו. גם
לי הייתה אכזבה. באהבה שלו, גם לי הייתה אהבה שלא באה למימוש.
רציתי לבכות כשפגשתי בו לאחרונה. הוא נפגע כמוני, מכל דבר קטן,
מכל שטות. הדברים הקטנים מכאיבים ביותר... צריך ללמד אותו,
צריך לפגוע בו כדי שיתחשל מפני כל הפגיעות שבעולם. צריך להכות
על בשרו בלי רחמים! ממילים לא לומדים! הרגש והחום שלו ממלאים
אותי, אולי הוא יעשני למאושרת?! אולי בכל זאת יש אהבה של טוב
מוחלט, רק נעים, טעים, יפה תמיד, בלי רשע! אולי? לא! אני לא
מאמינה לאנשים! הניסיון שבי מנצח את התקוות שלי!
(חושך)

אלי: (לבדו) אני מאבד את הקשר עם בני האדם. רק גר-יה נשארה
לי והיא כלל לא שלי. מאחורי כל הרוע הזה, השנאה הזאת והמוות
שאכל בה כל חלקה טובה, מסתתרת נערה נהדרת. אני משכנע את עצמי
שהיא יפה, שהפנים שלה והגוף שלה יפים. היא רגישה ועדינה,
מתלהבת כמוני מן הדברים היפים ומזהה עם כאב העולם. אחרי האהבה
(קורא) שלנו, השנאה שלה תעלם! איך? הרי היא מסתירה ממני הכל.
מראה לי רק את הרע. כמה זמן השנאה הזאת עוד תימשך? כל כוחי
עוזב אותי! אני כבר לא יכול לבוא אליה ולחייך... אני בא אליה
ובוכה! מבקש רחמים! תצילי אותי ממך! - אני חייב לעזוב אותה!
לשכוח! ולא תהיה לי עוד אהבה שרק גר-יה יכולה להעניק לי. וותרן
עלוב שכמוני. עלי להיאבק, ללכת עד הסוף. לנצח את המוות, השנאה
והכאב שלה! להביא לה חיים ואהבה! (מתעודד) אני יכול להציל אותה
בעזרת האהבה שלי! אני ארפא אותה בעזרת האהבה שלי! אני כל כך
מזדהה עם הכאב שלה... זה כמו שלי...
(חושך)

סצינה ד' (רחוב זה בעיר, לילה)
משה: (במקומו הקבוע) אני רק חוזר ומזכיר לך שזה איננו סרט
קולנוע ובקרוב לא ניתן יהיה לשוב לאחור, לחתוך! לתקן!... אנחנו
נהיה כל-כך בפנים, לא נוכל לחזור, נהיה עמוק עמוק בתוך מעמקי
התפקיד, באמת התפקיד והמשחק על הבמה, שלא נוכל לצאת מזה! אנו
עלולים לשכוח מי אנחנו! מהיכן אנו באים ולהיכן רצינו להגיע! אז
אתה תבכה, תצטער שלא ברכת אותי, הדמעות המרות והמלוחות שלך
יכנסו אל לוע פיך ויהיה לך מר ומלוח. רע ומר!
אהרון: (מביט בו בחיוך) אני מרגיע אותך, זה לא יקרה!
משה: אני משלב ידיים (כמקודם). לא כדאי לך! אני מזהיר אותך!
אהרון: לבכות לא כדאי לי (צוחק) נכון מאוד!
משה: אני עדין מלא תקווה בשבילך, בגלל הסכנה האיומה שמאיימת
על חייך; תגיד, אתה מבין מדוע אני משלב את ידי?
אהרון: בדיוק חשבתי על זה.
משה: אתה גם חשבת שאני יכול לפעול?
אהרון: לא! אתה ביישן!
משה: אתה תברך ראשון או לא?!
אהרון: יש לי זמן, אתה הרי ממתין.
משה: תברך עכשיו!
אהרון: עכשיו?
משה: תזכור שאמרתי, שהכנתי והזהרתי...
אהרון: אני זוכר, אך אעשה כל מאמץ כדי לשכוח.
משה: אני משחרר את ידי (משחרר ומשאירן ליד גופו)
אהרון: אתה מאיים?
משה: (מהיר) לא. (שוקל) בעצם כן.
אהרון: אני מופתע, איום?
משה: אני מדגיש: איום!
אהרון: טוב.
משה: מה טוב?
אהרון: האיום שלך עלי.
משה: למה טוב?
אהרון: מאיים עלי? עומד לי עם הידיים המשוחררות, עם הגב אלי
ומסמיק! אתה מסמיק מבושה! תתבייש! אני מרים בעוז את קולי עליך!
(מרים קול) תתבייש לך!
משה: אני אפעל, אתקוף!
אהרון: אני אברח, אסתתר.
משה: רצוי מאד.
אהרון: אם אני רצוי אני נשאר!
משה: יש לי ידיים ארוכות!
אהרון: אני מדגיש את ציפורניי!
משה: יש לי כלי ארוך!
אהרון: יש לי אף חד!
משה: אני מלגלג על האף החד שלך.
אהרון: יש לי שיניים חדות.
משה: אני מאיים עליך וזז 45 מעלות בכיוון (זז) מאיים עליך!!!
(תנועה יפאנית מוגזמת)
אהרון: אני לא חש בשינוי גדול.
משה: אתה במתח, תיזהר!
אהרון: רגע...
משה: אני מזהיר אותך וזז 45 מעלות (זז) עם כל הגוף שלי,
מזהיר אותך! עוד יהי לך חורים ממני!
אהרון: מה עשיתי?
משה: אתה יודע שכאן לא משרד, כאן לשאלות תמימות אין מקום,
כאן זה שקר!
אהרון: אני צריך לבכות? לילל (מילל באמת)?
משה: כרגיל...
אהרון: אבל פה זה תמיד היה נגמר!
משה: היום זה לא אתמול, היום זה יום חדש, דף חדש!
אהרון: אני מדפדף (מדפדף) דף אחר דף, דף אחר דף, כל דף דומה
בדיוק לדף אחרי!
משה: אני מולך היום! אתה תגיד ברכה!
אהרון: אה, אני נאנח אנחת רווחה, חשבתי שקרה משהו. איום?!
מלחמה?!
משה: מלחמה! כן, מלחמה! תגיד ראשון ברכה!
אהרון: זה לא פייר פליי.
משה: אני לא משחק איתך, תסתכל לי ישר בעיניים!!!
אהרון ומשה: (ביחד מביטים בעיניהם) אני מסתכל לך ישר
בעיניים!! (פאוזה)
אהרון: איי! כואבת לי העין (מזיז)
משה: קהל יקר! סוף מערכה ראשונה!! (קורא) ניצחתי!! (צוהל)
הוא הוריד את עיניו! הוא הוריד לפני! (צחוק סוריאליסטי) הא חחה
הא חחה!
אהרון: ניצחת שוב ואני משחק לבד עם עצמי. במשרד אני לבד,
בבית לבד, ברחוב לבד, כמו תמיד. עכשיו גם איתך אני לבד (מכריז)
אי אפשר לשחק שח-מט לבד!
משה: היום אני לא משחק שח-מט, ג'וקר!
אהרון: בוא מוישל'ה (בתחנונים) נשחק דמקה?
משה: אני רציני, אס! אני פוקד עליך להביט לי ישר בעיניים ואז
לא תהיה לבד.
אהרון: נשחק דמקה, משחק פשוט... אתה מצחיק אותי (צוחק צחוק
מלאכותי) אני לא יכול להתאפק.. הבדיחה על הג'וקר והאס... מה
אני תינוק שחייב להביט למורה שלו בעיניים?
משה: אני ממשיך להתקיף, בקרוב אעבור את הגבול. תינוק זנבך
מקופל!
אהרון: זנב? (מחפש ולא מוצא) הסכמנו שלא עוברים את הגבול!
(מסמן מעגל סביבו ברדיוס של ידו) אני מסמן את המעגל הקדום שלי,
שתזכור, שתראה!
משה: בקרוב אחדור אל המשבצת שלך! אעבור את הגבול החייתי שלך!
אתה סוס! (צוחק כמו סוס) ארסק את המעגל שלך! כדי לערער את
הביטחון העצמי שלך!
אהרון: תרסק, תרסק... אני משחק דמקה ואתה שח-מט. אני מציג
בתיאטרון ואתה חי באמת. אני מציע ללכת יחד לקפה, לשתות קפה עם
הרבה סוכר!
משה: אתה תגיד ברכה מייד או...
אהרון: (מפסיקו) אני אומר ברכה!
משה: פולני קטן! תוסיף קצת דבש בקפה שלך.
אהרון: נלך אלי לחדר, יש לי קנקן מלא דבש.
משה: גם אימא שלי פולניה.
אהרון: אני מתכנן לך מט קטן.
משה: אל תגיד את שוב!
אהרון: גם לי מותר לשחק. משחק חדש, כללים חדשים. גם לי יש
משחק חדש וכללים שלי.
משה: אני לא משחק איתך!
אהרון: אני מביט ישר לתוך עיניך ומתפלא עליך.
משה: מה אתה מסתכל עלי ככה?
אהרון: אז איך להסתכל?
משה: אל תסתכל!
אהרון: אני מביט (מביט בקהל) לקהל בעיניים.
משה: (לקהל) אתם! אל תסתכלו בי ככה! מה אתם מביטים בי מה?
אין לכם מה לחפש על הבמה. תעצמו את העיניים! תפנו מבט למעלה
לשמים, או לארץ, אבל בי אל תביטו. אתם מפריעים. יש לי זכות עלי
לא? עם הזכות הזאת אני דורש שלא יביטו עלי! זה כולל אותך,
ואותך, ואותך... לא רוצה לשמוע אתכם. מצמוץ העיניים שלכם
מפריע.
את הצחוק שלכם תשמרו לקומדיות. אל תצחקו כאן - לא רוצה
שיצחקו!
בעצם כן באתי לראות אתכם. את התגובות שלכם. את הדמעות שלכם.
לשמוע את הבכי שלכם ולהבחין בהבדלים בין הצחוק שלך והבכי
שלך... ושלך... אבל איש ממכם לא יודע מה קורה אצלי בבטן, בראש
ובלב. אני יודע שהוא (אהרון) הרי מסתיר ממני שיש לו בטן גדולה,
בולטת ונופלת. יש לך בטן גדולה, בולטת ונופלת!
אהרון: (מופתע) אתה באמת רואה? אתה הראשון שאומר לי.
(בציניות) בהבנת המשמעות הצינית של דברי, אני מהלל אותך
בתמימות: איך גילית את זה? (מגזים) כבר בטח שנים שאתה ראית
והסתרת ממני. מכיר את הבעיה שלי ולועג לי בסתר. (אליו בהגזמה)
כמה שאתה רגיש! לא רצית לפגוע בי הא?
משה: (מבלי להבחין בציניות) כן, אני רגיש, אני מבחין.
אהרון: (מיתמם) איך זה שאיש לא אמר לי זאת לפניך?
משה: שח! לא נזהרת עם הסוס, שחצן! תגיד ברכה או שאני עושה לך
מט סנדלרים.
אהרון: למה שאתה לא תברך ראשון? למה? הרי אתה באת אחרי! אני
וותיק בקיבוץ! (או בעיר או בארץ) הייתי כאן עוד הרבה לפניך!
עמדתי פה, אני עומד פה, ואני אעמוד פה גם אחרי שתעזוב אותי.
אולי שנה אולי עשר שנים?! אתה עוזב?
משה: לפני שאני עוזב אותך, אתה תגיד ראשון! (שקט) אתה אומר
או לא?
אהרון: לא... (משה מתקרב והם עומדים כמו שני תרנגולים בקרב.
פאוזה)
משה: אני עומד אליך פנים אל פנים (קרב תרנגולים בתנועות, כמו
במכונת עריכה) יש לך עשר שניות אחרונות! (מביט בשעון) (כאילו
נרגע) תאמר לי בבקשה, אתה רוצה מט בגלל דוחק זמן?
אהרון: (מתרכז) לא, אבל אני לא מוצא את המהלך הנכון!!!
משה: (בשעון) ארבע שניות, חמש, שש...
אהרון: (מחייך באילוץ) די! נכון שאין מתח (מתרכז ושם ידיו על
ראשו)
משה: תגיד ראשון או שהמלך שלך ימות!
אהרון: (מהר) לא מרגיש שיש טעם להגיד ברכה עכשיו...
משה: יש טעם! עוד מעט לא יהיה לך כלל טעם! וגם אתה לא תהיה
לך!
אהרון: להגיד עכשיו? זה מצחיק! אנחנו כבר שעה על הבמה!
משה: שעתיים! 40 מהלכים לא עשית! זמנך עבר! אתה תמות!
אהרון: שאלחש?
משה: לא! תצעק! (צועק) תצעק! מט! תצעק את הברכה! אני מצווה
עליך לצעוק!
אהרון: אני צרוד...
משה: עברתי את הגבול. אני חושף את שיני ונכנס למשבצת המלך
שלך! (חושף) אני מרים
ידי (מרים) ועומד לנעוץ בך את ציפורני בבטנך השמנה ואת שיני
בצווארך, (מתכונן, נוהם אך נשאר במקומו): זוז!
אהרון: אני בודק אפשרויות. אני מחשב תקיפת פתע. לבסוף אני
מחליט להיות חכם ממך ולוותר לך. לכן אני צועד צעד קטן אחורה.
(צועד צעד גדול)
משה: (שנהם בנקודות ובנשימות אהרון) הצעד הגדול שלך רק מעורר
את תאבוני. אני מזנק וזועם עליך (נובח ככלב וזועם כזאב) אך
לפני ההתקפה אני קורא: אחרי! מביט לאחור אם יש מישהו אחרי
(מביט לאחור. פאוזה)
גר-יה: אני נכנסת ברגע המתאים ביותר. אני מרשימה אתכם
בכניסתי. אני בולטת. הם יפסיקו את המלחמות בזכותי. הם יברכוני.
אבל אני אחשוב על עניינים אחרים (הם מביטים בה והיא אל הקהל)
הם מביטים בי. מה יהיה? הם נרתעים מהעוצמה הרגשית שלי. (הם
חוזרים לפאוזה של משה עומד לטרוף את אהרון) אינני יודעת מי
העמיד אותם בפוזה המגוחכת הזאת?! תרבות של חיות! זה לא אנושי.
(אליהם) אתם תמותו במלחמה! (לקהל) ואז מה יהיה על בעלי שלי? גם
הוא ימות במלחמה.
בעלי, אמן, האיש היפה ביותר בעולם. פסל רגיש ומוכשר ביותר
במדינה. (כמעט בשירה) איך אפגוש בו אם במלחמה נופלים מיטב
הגברים? ומי נשאר אם הטובים נופלים? עלי לבנות את עצמי ולא את
המדינה! עלי למצוא הכנסה מכובדת ללא מס הכנסה! כי נסיכי הרי
נמשך אל נכסי! אהיה זמרת אופרה! אם אדע לדאוג לעצמי, הם כבר
יבואו כדבורים כדי לינוק מצוף לבן, מתוק, מזין מטפטף הנובע
מתוכי! (שניהם עומדים כרגיל)
אהרון: (מזדרז לומר לפני משה) שלום לך!
משה: (לוחש בכעס עצור) אתה מכיר אותה?!
אהרון: (שר ורוקד) לו הייתה לי כאן אישה, היה לי כיף להמליך
אותה!
את פני הייתי מלטף, את פני הייתי מניח בין שדיה!
אני נסיך אהבה, אני אפרסם את הדבש הלבן שלה,
אני כולי שלה, אחוז ברגליה (רוצה ללטף את רגליה) שבוי בידיה.
גר-יה: (מפסיקה אותו) יש לך מה להגיד לי? (הוא מפסיק)
משה: (נכשל בשקר) אנחנו מכירים...
גר-יה: תגידו, אתם עיוורים?
משה: משה! נעים מאוד! האם תסכימי ללחוץ את ידי?
גר-יה: נסה עיוור!
משה: אם אבוא אלייך עם היד פשוטה לפנים ואת לא תלחצי לי, אני
אתאכזב, אהיה מושפל ותהיה לי הרגשה של תפוז רקוב ומסריח בפרצוף
(מתקרב אליה צעד אחד) ללחוץ את ידך? (שתיקה).
גר-יה: אתם לא רואים שאני עסוקה במחקר!
אהרון: (קד מעט כמשתחווה לפניה) אהרון! נעים מאוד, מאוד,
מאוד - חוק לענייני זבובים במשרד הבריאות! דוקטור ברפואה
תברואתית. יש לך הרבה חן, אם מותר לי להעיר לחוקרת. המדופלמת?
משה: (פגוע) את פגעת בי עד עמקי נשמתי...
גר-יה: תן לדוקטור לדבר.
משה: אבל אני אומר פגעת בי! אני דורש פיצוי!
גר-יה: אהרון תורך לדבר!
אהרון: כל-כך הרבה חן בנערה יפה אחת, אין צדק. (שתיקה) לא
כדאי שנפצה את הילד?
משה: (עדיין פגוע) אתה צודק! שיפצו אותי קודם (נכנס לתפקיד
הילד) יש לי כאב עז במוח ובלב, המוח צורב לי... שאלחץ לך את
היד?
אהרון: שאלטף את שערותיך?
משה: (צועד שלושה צעדים, כדי לעמוד במרחק יד מאהרון וסוטר
לו) אתה משתנה!!!
אהרון: איי!
משה: קשה לי להכיר אותך!
אהרון: (מילל כילד, כחתול) אני פגוע! לי כואב! עכשיו שיפצו
אותי! שילטפו לי את השערות בחזה שלי! (פותח חולצתו ומתחיל ללטף
את שערותיו) שירחמו עליי.
גר-יה: עיוורים, אתם לא רואים שאני עסוקה במחקר? (היא מתחילה
להסתלק ואז שני אלו רצים ושוכחים. מנסים למנוע ממנה ללכת.
אהרון לשמאלה ומשה לימינה. היא נותנת להם אות ושניהם יורדים על
הברכיים) ילדים, זו ההזדמנות שלכם. לו הייתם גברים הייתי נותנת
לכם הזדמנות נוספת. אבל אתם בכיינים, ריקים, בלי דמיון, בלי
אהבה, בלי אמנות. בלי שירה, אתם סמרטוטים ללא שימוש. (יוצאת
מהר).
משה: (שר) אישה שיש לה כוח - לב, אישה שיש בה מלבלב, אישה
שהגברים תמיד תוהים בה, אישה שהגברים תמיד קונים לה, אישה שהיא
מרכז, אישה שיש לה גב, גב רחב אפשר לשכב, אפשר לינוק קצת חלב.
אישה, חלב, לשכב, ביחד, חם, רחב, לשתות משד.
אהרון: אני הולך אחריה (נוסטלגיה. מניח עצמו על ברכיו, עוצם
עיניו ונזכר) הגו, היד העדינה שלה...
משה: אלי חולה ממנה, הוא בבית החולים. אני הולך לבקר אותו.
אני הולך לבד. אני לא מזמין אותך, אחרי הבושות שעשית לי. לא
ולא! אתה יכול להזדחל אחרי, אבל אני לא מזמין אותך, זה אצלי
עיקרון!
(חושך)

סצינה ה'
אלי: (מטייל בעגלת נכים ליד בית החולים. בינתיים משה ואהרון
מחליפים את החליפות המהודרות שלהם בבגדים פשוטים) שמי אלי, וזה
הדבר היחיד שאני באמת יודע על עצמי. השם שלי עוזר לי הרבה,
מובנו: יש לי אל. עכשיו אני לפתע מפקפק בשם שלי, אני לא כל-כך
בטוח שקוראים לי אלי... אולי אין לי אל? אולי החליפו אותי עם
ילד אחר בבית היולדות? וכך ההורים שלי הם לא ההורים שלי. אבל
את שמי אתם יודעים, שמי (שם השחקן) עכשיו על הבמה, מה השם שלי?
בקיצור, אני יתום. אבל גם בזה אני לא בטוח. הדבר היחיד שבו אני
בטוח הוא שיום אחד אני אמות. כל ידידי מתו במלחמות. היכן היה
האל אז? שיחק עם נשות המלאכים. אני ראיתי את ידידי נופלים,
מלאך אחרי מלאך, נביא אחרי נביא, כמו במשחק שח-מט. אני נפצעתי.
מה זו פציעה לעומת מוות? אני יתום מחברים ומהורים. והורי
יתומים. תגידו לי בבקשה, אם כבר מתים, הרי כולנו נמות! זה ידוע
לכולם. אבל למה במלחמה? אי אפשר למות ככה בשקט במיטה? בגיל 90
שנה? נשארו לי שני חברים, משה ואהרון, האם הם חברים שלי? גם הם
ימותו. יש כאן מישהו שמפקפק? גם אתה תמות! נדמה לי שיש כבר מת
אחד באולם (מחפש אותו) הוא שם? אה, לא הוא רק נרדם. (נכנסים
משה ואהרון, המובלים כמו ילדי גן עם רצועות כדי להגן עליהם
ברחוב ושלא יברחו. מאחוריהם נכנסת גר-יה האוחזת במושכות. כולם
נעמדים ליד העגלה, כמו לתמונת מחזור. הגברים אוחזים ידיים ואז
גר-יה עוזבת את המושכות. הם רוצים לברוח אך כל אחד פונה לכיוון
ההפוך והם נשארים במקום. שרים לפי השיר כולנו יהודים):
כולנו יתומים, כולנו יתומים הו! הו! (הרצינות מצחיקה)
נולדנו יתומים, נמות גם יתומים אה! אה!
הורינו יתומים, רופאינו יתומים, האחיות יתומות, האחים יתומים,
הזריקה יתומה.
נולדנו יתומים מורינו יתומים.
(עפ"י אחד אני יודע) אחיותינו, אחינו, נהג האוטובוס, נהג
הטקסי, המוכר במכולת, הזקנה בקפה, אתה! את! (מרימים ידיים
לשמים) אלוהינו אלוהינו אלוהינו שבשמים
ובארץ. (פזמון)
הבמה יתומה, המחזה הוא יתום, האולם הוא יתום, התיאטרון היתום,
אתם יתומים, אלוהינו אלוהינו אלוהינו שבשמים והארץ.
(חושך)

(חדר בבית החולים, אלי לבדו, שוכב במיטה. רסיסים פגעו בגבו
וברגליו. יש לו זמן? משה ואהרון עומדים משני צדדי המיטה
ומביטים בקהל)
משה: הבאתי שוקולדים...
אהרון: ביקרו אותך?
אלי: היא? לא!
משה: רציתי להביא לך כבש.
אהרון: אתה חסר שם בפינת הרחוב שלנו.
משה: לא מרשים להביא כבש לבית-חולים.
אלי: אני נשאר.
משה: ההורים היו?
אהרון: כשאני חושב על ההורים, כל מלחמה הם צריכים לסבול...
משה: הורים צריכים לבוא לבקר, זו חובה!
אהרון: איך האחיות?
משה: יש חלב? (צוחק מהבדיחה של עצמו)
אלי: זו הייתה המלחמה האחרונה שלי!
משה: אנחנו חברים שלך!
אהרון: נעים מאוד, אהרון מפינת הרחוב. מהבמה הזאת.
מהתיאטרון.
אלי: תספרו לי סיפורים יפים, כדי שאוכל לשכוח את הכאבים.
אהרון: אני חבר שלך, אני בונה אותך.
משה: אנחנו חברים!
אהרון: (ניגש סביב המיטה אל משה ולוחש לו בקול רם) יש לו
בעיה.
אלי: איזו בעיה?
אהרון: (חוזר למקומו ולראשונה מביט באמת בפני אלי) איפה
כואב?
אלי: (מתחמק מתשובה) למה אתם משחקים איתי? ספרו לי סיפורים
נפלאים! (מתרגש ורוצה לבכות) שבו, למה אתם עומדים?
משה ואהרון: או! (מחייכים)
אלי: אתם עומדים, סימן שאתם עומדים ללכת. חבל שחברים שלי
באים לבקר אותי לחצי דקה... אני נפצעתי בשבילכם! שלום! (מכסה
עצמו בשמיכה ובוכה עד כדי כך שמצחיק את הקהל, אך מתרגש מאוד)
משה ואהרון: או! או! (מחייכים) אמרתי לך שזה יעבוד! (שניהם
יוצאים יחד, כמעט באותו הקצב הצבאי של מארש. חוזרים כשבידיהם
השוקולדים והכל מתחיל שוב) שלום אלי, מה שלומך?
אלי: (מופתע, מסיר באיטיות את השמיכה) אבל אתם עדיין
עומדים...
משה: כשאני רציני, אני יושב (מחפש כיסא, יושב) אוף, עייפתי
מהאהרון הזה. כשאני רציני, אני שואל שאלות רציניות. אני באתי
הנה ברצינות ואתה נעלב? אני באמת מתעניין בך ואתה חש מושפל?
באתי אליך כדי שלא תהיה לבד. אתה פגיע ולכן מקשה עלינו את
הביקור. עושה לי להרגיש שאני חייב לך משהו. הנה הבאתי לך
שוקולדים...
אהרון: הבאנו, הבאנו...
משה: כן. (פותח את החבילה) מרציפן אחד לאורח הכי נכבד (אוכל)
טעם גן עדן. אולי אנחנו מפריעים לך? אולי נלך לדרכנו?
אלי: חיכיתי לכם חודשיים!
משה: אתה לא מעדיף את האחיות? והחלב? (נהנה ללגום או לינוק
חלב) עוד מרציפן מתוק, על חשבון החלב-דבש שאתה מקבל כאן אצל
האחיות (אוכל)
אהרון: אולי תכבד גם את הילד?
אלי: לא חשוב, שיאכל, שיאכל...
משה: (פתאום ברגישות מפתיעה) אתה נפגע אלי? אתה חושב שבאנו
ללעוג לך? אני מבקש סליחה. מרציפן למי שמבקש סליחה ומרחם
(אוכל)
אהרון: (מאבד סבלנות) ומה עם הילד?
משה: מי שלועג לך זה לא אני! (מביט בבירור באהרון, בהדגשה).
אלי: תודה שבאתם. חבל שאין מספיק כיסאות. לספר לכם על הסבל
שלי?
אהרון: כן, כן, לי. רק רגע, אני הולך למצוא כיסא. (אלי לא
מרשה לו לשבת בכסא הגלגלים. (יוצא)
משה: (מסתודד) אם יש משהו או מישהו שמרגיז, שמטריד אותך, אל
תתבייש לדבר. אני כאן כדי לארגן הכל למען השקט שלך.
אהרון: לא מצאתי.
אלי: אתה באמת (מביט בשניהם) מתכוון?
משה ואהרון: כן, למה אתה שואל?
משה: למי שמצא כיסא, עוד מרציפן קטן (אוכל)
אהרון: ומה עם הילד? למי קנינו?
משה: קנינו?
אהרון: ומה איתי, הקיבה שלי מקרקרת!
משה: (לאלי) מי מפריע לך? רק תגיד.
אהרון: (נעמד קרוב לאלי) אני קרוב אליך, אני יכול לעזור
(מתחיל להזיזו)
אלי: איי! כואב! אלוהים רחם עליי!
משה: תזיז, תזיז, אתה לא רואה שאתה גורם לו סבל נורא ועוד
מבקש מרציפנים?! (לאלי) ספר איפה כואב? אני סקרן לדעת, הגב?
דרך הגב? לגעת לך בגב?
אהרון: מה אתה שואל שאלות דרך אגב? מה אתה עושה את עצמך
דוקטור?
אלי: (מתלהב) בואו נשחק בילד חולה ושני רופאים!
אהרון: אני לכל הפחות מקשיב לו ואתה אוכל לו את כל
השוקולדים, אכלן!
משה: (לאלי) הוא מפריע לך?
אלי: אני נשאר.
אהרון: אני מקשיב, נסה אותי, נסה אצלי, אצלי לא תתאכזב, אצלי
לא תושפל, רק תשטוף כלים אחרי הארוחה.
אלי: באיזו קומה?
משה: אצלי! אצלי תוכל...
אלי: היא לא באה.
אהרון: רוצה מרציפן?
משה: (האוחז בחבילה) תן לו! למה אתה לא נותן לו? (לאלי) הוא
לא נותן לי לתת לך!
אהרון: לא טוב לחיות לבד. תגור אצלי, נאכל יחד, אקנה לך
מרציפנים. מי שחי לבד, מתאבד לבד. משה אתה זללן של מרציפנים!
משה: נכון, מגיע לזללן עוד מרציפן (אוכל) ועוד מרציפן לזללן
שבי (אוכל).
אהרון: אני אלוהים! אני ענק! (עוצם עיניו) אני טס, אני ממלא
את השמים! אני רואה את כל העולם. אני מנבא עתידות. אני כל-כך
גדול שאני לא רואה את הסוף שלי! אני עף! אני עף! (פוקח עיניו)
כדאי לך אצלנו. בשמים. מה אני עושה כאן, על הארץ? בית-חולים?
למה אני לא ממשיך לעוף? בגלל משה הזה שאפילו לא גמר בגרות!
משה: איזה מין אלוהים מוזר שלא נוגע במרציפנים שלי? (מלגלג
כילד ואוכל)
אהרון: תבוא אלי...
משה: תשאל אותו באיזו קומה הוא גר. (צוחק)
אלי: קומה?
אהרון: חמישית.
אלי: אני נשאר, היא עדיין לא באה לבקר אותי.
משה: תשתף אותי בגעגועים שלך. תספר לי פרטי פרטים, אולי
אכתוב על זה מחזה? עליך ועליי? אתה הרי אמרת שחבר זה מי
שנפתחים אליו ואומרים לו הכל, מי שמוכן להגיד לך הכל על עצמו.
אני מוכן לשמוע...
אלי: נשברתי במלחמה האחרונה. רציתי לגמור את עצמי. נפצעתי
בשבילה והיא...
משה: (מעודד, נותן לו מרציפן) כן, כן, תמשיך, אני רושם כל
מילה. תתחיל עם מה שבאמת מפריע לך?
אהרון: הגב?
משה: לא, לא הגב! אתה מפריע, אהרון!
אהרון: לעשות שמח (רוקד סטפס) לשכוח את הכאבים בגב, את
הרסיסים של האהבה!
משה: (לאלי עוד מרציפן, בעצבים) זה בטח מסתובב לך על
העצבים.
אלי: רציתי רק לתת לה פרחים והיא...
משה: (לאהרון) תבקש ממנו סליחה!
אהרון: (ממשיך לרקוד בשקט) אני לא מקבל סליחות, אני עוד לא
אלוהים! אבל אני אהיה אלוהים!!!
אלי: עמדתי בפתח עם הפרחים ביד והיא...
משה: הוא! הוא אפילו לא ביקש סליחה. חרפה ובושה. אהרון, אתה
מוכן לצאת בבקשה?
אהרון: (עומד לצאת) שאני אצא? שאלך אל מחוץ לחדר ואסגור
מאחורי דלת? תדע לך שאני יודע, שאתה יודע, שאלי יודע, בקיצור:
כולם יודעים שאתה מנסה להוציא אותי מהחדר! תדע שאני יוצא, יוצא
לא כדי לחזור. אולי אצא ואהיה חולה? שאצא, אצא מדעתי? תדע לך
שאולי לא תפגוש בי יותר! שאולי אפצע בתאונת דרכים מסוכנת! בחוץ
מסוכן! זה לא בית-חולים בחוץ! במסדרונות יש מחלות, ברחובות יש
מכוניות מסוכנות. בלי חבר צמוד אין לי עתיד! בלי מכונית צמודה,
בלי מיטה צמודה. אולי שאשכור לי מיטה כאן ואשכב לי בחדר הסמוך
ואחיות תטפלנה גם בי! ויביאו לי מרציפנים! אנוכיים שכמוכם
(מתפרץ) חושבים רק על האחיות והמרציפנים שלכם! ועלי? נמאס
לראות אותך במיטה. שתצא מכאן כבר! שגם אתה תעמוד בפני סכנות,
דלתות ופרצופים! תצא מכאן! אתה שומע אותי? תצא מיד! הגיע הזמן!
אם לא תצא עכשיו... אז... לא תצא מכאן לעד!!! (על משה) גם אתה
תצא מכאן! תצא מדעתך! אכלן-חזיר! תצא מכאן אבל מיד! (יוצא)
(משה קם ומתחיל להתקדם לקראת אהרון, ברגע שאהרון פונה אליו,
אהרון נסוג ומשפטו האחרון הוא תוצאה של לחץ זה)
משה: יצא... יצא... אולי הוא יצא כדי לחכות לי? (שתיקה) אולי
כדי שאשאל את עצמי אם הוא מחכה לי? (משה קם ומתקרב לאט לדלת)
אולי הוא עומד מאחוריה ומקשיב לשיחה שלנו? (מניח אוזן על הדלת,
מקשיב) יתכן שהלך אל פינת הרחוב... ליד התיאטרון... אני מציע
שנתעלם ממנו! (חוזר אט אט אל כיסאו) אולי הוא שוכב במיטה הריקה
שבחדר הסמוך? (מקשיב לקיר) ואחות עם חלב... עם הרבה חלב חם,
עומדת ומשקה אותו? (מתמלא תשוקה, ניגש לדלת, נזכר בילד ומנסה
להסתיר את תשוקתו) אולי הוא יצא מדעתו כמו שאיים? קורה לא?
(רואה שאלי נרדם) גם זה קורה. אך זה לא היה צריך לקרות לי!
להירדם כשאני מדבר? זה מעליב מאוד! אולי נרדמת כשהוא יצא?
במונולוג שלו? (מתעצבן) אני מוכרח לדעת מתי נרדמת. אני חייב
להעיר אותך כדי לדעת! מתי? (ניגש אל אלי קצת היסטרי) ומה יקרה
אם אעיר אותך ותגיד לי שבגללי? (חוזר לדלת) אז עדיין לא להעיר.
כדי לא לדעת. אבל אם יתברר ששעממתי אותך? עלי להסביר לך מה קרה
לי! אך לפני שאסביר לך, עלי להסביר לעצמי. מה קרה לי? מדוע אני
משעמם כל-כך? אולי גם עכשיו אני משעמם אנשים? אולי עדיף
שאשתוק? אז פשוט אצא לי. תישן ילד תישן. אבל אולי אתה לא ישן?
משחק בישן? אהה! (ניגש כדי לבדוק האם הוא ישן. מביט בפרצופו
מקרוב קרוב, בודק את עיניו ופרצופו אך לא נוגע) אם אתה עושה את
עצמך ישן, סימן שאתה רוצה שאלך לי! זה ברור! אולי בכל זאת זה
היה בגלל המונולוג של אהרון?! (יושב) איך אצליח להוכיח שזה כך,
אפילו אם זה לא כך? אני מוכרח לדעת שזה כך. אחרת לא אירגע,
אהיה עצבני כל היום, משעמם עלוב שכמוני. אני צריך לדפוק את
הראש שלי בקיר. (קם בכיוון הדלת) לא כדאי לי לדעת אם אני משעמם
או לא. מוטב הפקפוק הזה מאשר הידיעה הכואבת. כן, יותר טוב לי
שאלך לי בלי לדעת. (מתחיל לפתוח דלת בשקט) אני יוצא בשקט. שינה
ערבה לך (כמעט יוצא) לילה טוב (כמעט יצא)
אלי: (מתיישב במיטה כילד משחק ומשתעשע) אני לא ישן! (עצר את
משה) איי! (שוכב מכאב) איי הגב! (משה נכנס) באת, דיברת עם
אהרון, ועכשיו אתה הולך? אתה יודע מה זה חבר? אין לי חברים!
משה: מצטער, לא רציתי, נפגעת? לא רציתי, רציתי לדאוג,
לפתוח.
אלי: אתה חבר שלי! אתה היחיד שאליו נפתחתי. גם אל גר-יה. היא
אישה. אני שוכב כאן והיא... אני לא צריך לספר לך, אני נלחמתי
במלחמה האחרונה...
משה: גם אני נלחם במלחמה האחרונה והיא מנצחת אותי (צוחק
מעצמו) כל יום שעובר מקרב את המלחמה האחרונה...
אלי: מה איכפת לך?
משה: איכפת לי.
אלי: אני לא רוצה למות!
משה: גם אני לא! מה עוד?
אלי: זהו.
משה: תודה שיש עוד. תודה שהייתי רגיש אליך הפעם. תודה שאני
יודע שיש עוד דבר שאתה מסתיר...
אלי: יש... תמיד יש.
משה: אתה חושב שלא איכפת לי ממך?
אלי: להגיד באמת? אני מתבייש.
משה: אף אחד לא שומע.
אלי: אתה בטוח? (מתבונן סביב ומשחק) אתה יודע מה יקרה לי אם
ישמעו?
משה: נו? אני סקרן, אין לי סבלנות.
אלי: אני לא נשאר.
משה: (מאוכזב) זה לא הדבר!
אלי: זה כן!
משה: כן, אבל לא מה שרצית לומר. אתה מתחמק. מה רצית לומר
שאתה מתבייש לומר לי?
אלי: טוב.
משה: מה?
אלי: תזכור שאתה ביקשת.
משה: או שתאמר לי או שאפסיק לבקש ממך!
אלי: בסדר, אבל אתה רצית לדעת!
משה: נכון.
אלי: להגיד?
משה: תגיד!
אלי: החלב... (שתיקה, מסמיק)
משה: איזה? של האחיות?
אלי: הוא לא של האחיות.
משה: (סקרן) מה איתו?
אלי: הוא לא חם!
משה: תלוי של מי?
אלי: של האחיות.
משה: של הפרות?
אלי: הוא מחומם!
משה: זה רק עניין של זמן. מהעטין עד לכד, מהרפת אל בית
החולים, לוקח זמן. אך אם זה היה ישיר אל הפה... אז... (נהנה)
אלי: האחיות לא בהריון.
משה: אולי חלב אחר?
אלי: יש לי כאב חד, כבד ודוקר בעצב של הלב.
משה: אולי אתה מעוניין בחלב של גר-יה? (צוחק ונהנה)
אלי: היא לא בהריון עד כמה שאני יודע.
אהרון: (נכנס מחייך) מי אמר לך שאתה יודע הכל?
משה: אני נשאר.
אלי: אולי, אם תמצא לך מיטה? אבל עלולים לגרש אותך.
אהרון: לא! (בעוצמה) עכשיו תורו להמתין בחוץ! (מתוך
החלטיות)
משה: אני מודה לך אלי על דאגתך לי. אני ממתין לו (רומז
לאהרון לצאת) ממתין, משלב ידי וממתין (משלב כבתחילה)
אהרון: הפעם אין לך מה להמתין ואל תשלב ידיים! זה לא עושה
עלי שום רושם! אל תקבע לי את הזמנים שלי! לי יש זמנים משלי!
אני לא אצא ואכנס מתי שמתחשק לך!
משה: זה הוא שרצה ללכת אחרי גר-יה! וזה שאני רציתי לבוא לכאן
לבד! בלי ליווי!
אהרון: (בכוח) אני יצאתי וחזרתי! עכשיו תורי!
משה: הסברתי לך שהיום לא משחקים! אין תור היום! כאן לא משרד
ואין זבובים!
אהרון: אתה כישלון! אפילו מונולוג לא הצלחת להעביר. משעמם
קהל שכמוך!
אלי: רע לי! רע לי!
אהרון: אפילו הילד שיחק משכנע יותר ממך!
משה: רציתי רק להזכיר לך שלא ברכת אותי הבוקר! לא אמרת לי
שלום ראשון!
אהרון: לא היה זמן!
משה: ועד עתה לא הצלחת לתקן את הטעות של חייך! עוד מעט אכניס
אותך למכונת עריכה! אתה תבכה! תצטער!
אלי: רע לי! תקראו לאחות!
אהרון: עורך קולנוע נעשה לי! עוד לא גמרת את הבגרות שלך!
משה: חוקר זבובים! תברואן מדופלם! לך אל הזבובים עצל, ראה
דרכם ותהיה חכם בלילה!
אלי: (קורא) אחות! הצילי!
משה: אני לא שם על השלום שלך!
אהרון: רוצה מכות?
אלי: (צועק) אחות! הצילו! (מצלצל בפעמון)
משה: במכות אני חזק! כדאי לך להישמר!
אהרון: (חיקוי) בריצה אני חזק! אני נותן לך זבנג בפרצוף,
מוחץ אותו ובורח!
משה: פחדן, את הנעליים תשאיר לנו הא?
אלי: אחות! אלוהים! (מצלצל)
אהרון: שלא תעיז לעבור את הגבול! עברת היום פעם אחת. זו
הייתה הפעם האחרונה שלך (מסמן את העיגול מסביבו כמקודם) אני
מדגיש לך את המשבצת העגולה!
משה: (רץ במהירות ועומד בתוך התחום שאהרון צייר) אני כן
עובר!
אהרון: (צוחק צחוק מלאכותי מכוון) ילד! ילד! (לא זזים) איך
נפלת בפח? (צחוקו הופך צחוק מפוחד. כי משה חושף את שיניו ונושף
כמקודם, נוהם כחיה!)
משה: אצלי אין צחוק! (אהרון מתחבא מאחורי מיטת אלי ומשה
מתחיל מרדף אחריו)
אלי: (לאחות היפה שנכנסה) אל תשימי לב אליהם, האורחים שלי
רוצים קצת להשתעשע. אולי תוכלי להעביר אותי לחדר אחר עד
שיגמרו? (מוציאה אותו עם המיטה. היתר ממשיכים במרדף כאילו
המיטה עוד נמצאת)
משה: תזהר ממני, אני עוד אעשה ממך דגל ואנופף אותך לכל רוח!
(רצים במעגל)
אהרון: אני אוריד אותך לחצי התורן, כדי שתהיה שימושי! יצדיעו
לך!
משה: (תופס אותו) אני יותר חזק!
אהרון: אתה משתנה! (נותן לו סטירה)
משה: (חושף שיניו ונוהם חזק כמקודם, כמעט נועץ בו את שיניו)
ההה!
אהרון: (לפתע נינוח מאוד) אתה יודע, אין קהל, הם עזבו!
(מתקרבים לקדמת הבמה)
משה: (משתף פעולה בנועם מפתיע) אלי עזב עם החלב!
אהרון: לא נשפכה עלי אפילו טיפה אחת קטנטונת..
משה: יש קהל (כמגלה לראשונה)
אהרון: אתמול היו פחות.
משה: יפה מצידם, הטריחו את עצמם, מעשה גבורה בימינו, באו
לראות, לא שיש מה...
אהרון: תודה, תודה שאתה נהנה לשחק.
משה: אני מודה.
אהרון: לא מתחשק לך לזרוק נשיקה לקהל?
משה: תלוי בקהל. תגיד, אתה מוכרח תמיד להפסיק באמצע? בוא
נחזור למצב (חוזר למצב של כמעט מכות) מה הייתה הרפליקה
האחרונה?
אהרון: אני מדבר אל הקהל.
משה: אני רואה שאתה באמת רוצה שיכניסו את הפרצוף שלך למכונת
עריכה! שיחתכו אותך ויקמטו אותך! אם אתה לא חוזר לתפקיד אני
פשוט יורד מן הבמה והולך הביתה! לא תהיה כאן שום מערכה שנייה,
כמו שהובטח בתוכניה. נמאס לעמוד שעות כמו בובה על הבמה. לי
מחכים בבית, אני לא יודע איך אצלך, אבל לי מחכים! איזה מחזה
מטומטם! עלוב! איזו עיר! איזה שחקן אתה! ואני! שני עלובים!
(צועק כמו במחכים לגודו) אלוהים רחם עלי!!!
אהרון: אני נהנה לדבר אל הקהל. לא מוכן לוותר על ההזדמנות
שלי. לא כל יום אנו יודעים מראש שהבמאי והמחזאי עסוקים! אתה
יכול ללכת.
משה: מלקק לקהל עכשיו. אותי תשנאו!
אהרון: אומר תשנאו ומתכוון תאהבו!
משה: שמע אהרון, התחרות על הבמה מספיקה לי איתך. לא מעניין
אותי לריב איתך גם בהפסקות, בלי כל סיבה! אוהבים אותי! שונאים
אותי? אולי אתה והמחזאי שלך רוצים שיאהבו אתכם! אותי זה לא
מעניין! אני לא מחבב אותך במיוחד!
אהרון: אני שונא אותך!
משה: (כועס) תגיד, מתחשק לך להישאר בבית-חולים לשארית ימיך
הארורים? (חושך) (שומעים את השניים נלחמים מאחורי המסך,
צועקים, מפילים, מרביצים. הכל בחושך. אם לא יהיה מסך, נראה
שמוציאים אותם אחים בלבן באלונקות. הם נאנחים: אי! אי!)
אהרון: אמרתי לך! אותי יורידו מהבמה רק על אלונקה!!!
(סוף מערכה ראשונה)

מערכה ב'

סצינה א' (בחדר בית החולים, משה במיטה מימין, אהרון שוכב
משמאל ואלי בכיסא גלגלים)
אהרון: לו נשארתי בבית ולא הייתי נמשך אחריך, לא היה כואב
לי.
משה: בבית, (מנסה להיזכר) מה יש לי לעשות בבית?
אלי: תדברו אלי, תגלו לי על איזה נושאים חשובים אתם מדברים?
(עובר בעגלתו ממיטה למיטה) שתפו גם אותי, אני כאן. אני אשתף
אתכם, אגלה לכם הכל...
משה: עכשיו לפחות יש לי מיטה, אז את מי אני צריך? אני מתכסה
לי בשמיכה וחם לי וטוב לי. עוד מעט תבוא אחות חמודה ואקיים
שיחה תרבותית. מה רע לי?
אהרון: אלי, יש לך ד"ש מגר-יה, אמרה לנו שלא תבוא לבקר
אותך!
אלי: מה? אתה בטוח? (לקהל) איזו מכת מוות! עכשיו אני מסכן,
יתום, בלי אישה, יתום מאהבה, הלכתי להילחם ונפצעתי למען גר-יה
והיא? היא האהבה שלי!
אהרון: לך תביא לי!
אלי: בסדר. (ממתין)
אהרון: מה אתה ממתין? תביא מרציפנים ושוקולדים! אז נדבר
איתך, נשתף אותך.
אלי: (ניגש אל אהרון) תלטף אותי, רע לי! תגדל אותי, מר לי!
אהרון: אתה תביא לי מרציפנים ואני אבנה אותך, אלמד אותך (אלי
עומד לצאת) תחזור מהר.
משה: לי אל תביא כלום! אני אגדל, אבנה ואלמד אותך חינם! (אלי
בא אל משה)
אלי: ואיך אשלם טובה תחת טובה?
משה: אני לא זקוק לתשלום, אני זקוק לרוח.
אלי: רוח? לפתוח את החלון?
משה: (צוחק) לא ענית לו על הד"ש שמסר לך.
אלי: היא באמת אמרה לכם שהיא לא תבוא? אני עדין מלא תקווה,
מלא חלומות של מלחמה בה אני מציל אותה ממוות...
אהרון: איזו רומנטיקה?
אלי: אתה מוכן בבקשה...
משה: תגיד לו פשוט, שתוק!
אהרון: ככה אתה מלמד אותו? להתחצף?
משה: (מזמין את אלי ולוחש על אוזנו) נמאס ממנו נכון? (אלי
מהנהן) נברח לו הלילה (צחוק)
אהרון: זונות! מתכננים נגדי! אלי, מה הוא אמר לך עלי? אל
פחד, אני אשמור עליך!
אלי: לא יכול, הבטחתי! תשאל ישר, הוא כאן.
אהרון: אני שואל ישר (למשה) מה אמרת נגדי?
אלי: חבל לכעוס, חבל על האנרגיה!
אהרון: אם לא תגיד (לאלי) לא אגדל אותך! ובטח לא אלטף אותך!
אלי: למה אתה לוחץ עלי? אתה מקשה עלי ומייסר אותי סתם!
אהרון: (קם במיטתו) אתה אומר או לא?
אלי: (נדבק למשה) ואם לא?
אהרון: אני הופך לך את העגלה ובועט בפרצופך (למשה) נגדך!
משה: (צוחק) נגדי?
אהרון: (לקהל) אני עוד אהיה להם לאלוהים והם יעבדוני, ישתחוו
לי. הילד ישטוף ריצפה וכלי מטבח. והשני, משה הזה (בכעס) משה אם
לא תשתחווה אלי מיד, אני עוזב אותך לעד! (הוא מתחיל להחליף
בגדיו)
משה: יש לו התקפת שיגעון של גדלות, לדוקטור של הזבובים! אתה
יכול לגלות לו.
אהרון: (לאלי) תגיד לפרצוף המשרת הזה (הכוונה למשה) שלא ידבר
אליי (יוצא) בלי בגרות! (יוצא)
(חושך)

סצינה ב' (הרחוב הזה, ליד הגן)
אלי: (בעגלה) ואם אנשק לך?
גר-יה: יהיה לך קר! יקפא לך האף!
אלי: ואם רק אגע בך?
גר-יה: יהיה לך קרח ביד, היא תקפא לך ו...
אלי: העיקר שיהיה לי כבר (מנסה לגעת בה, היא קמה מהספסל, הוא
לא יכול להגיע)
גר-יה: תיגע לך! גע לעצמך! נגען! חטטן אחד!
אלי: (לא נרתע) בין אצבעות רגלייך דבש אלקק!
גר-יה: קנה לך דבש ותלקק לך, מה זה קשור אלי?
אלי: נפצעתי במלחמה למענך! קצת דבש וטיפת אהבה אבקש, לא
דורש.
גר-יה: אם אתה כל-כך בודד, למה שלא תתאבד?
אלי: ליטוף? ליטופון? ליטופונצ'יק קטן? קטנטן רק עם הזרת של
רגלך השמאלית!
גר-יה: לטף את עצמך! מה ליטוף שלי אותך נותן לי, אגואיסט?
אלי: (כילד) למה לא? ליטוף!
גר-יה: למה לא ריסוק פרצוף?
אלי: אני קטן ומצטמק לעומת מילותיך.
גר-יה: כן, עצוב לחיות בעולם, החיים קשים. אין אהבה, האור
כבה. האדם קטן ונאטם.
אלי: אילו רק יכולתי להגיע לשפתיך!
גר-יה: אוביל אותך (צוחקת בנועם)
אלי: (מתעודד) כן? אגיע?
גר-יה: אוביל אותך אל שפתי... הבריכה! שם תבלה את שארית
רגעיך הקטנים.
אלי: (כאילו לא שמע) נתחתן ליד הבריכה?
גר-יה: תסתכל על עצמך! מה אני צריכה את כל הבעיות האלה? לא
מספיק לי שלי?
(חושך)

אלי: (לבדו) חיי לך, אהבת חיי; מותי לך אהבת חיי; לך הבחירה
בין מותי לחיי (שר הנ"ל) היא רוצה לאבד את עצמי לדעת. ואני רק
רציתי לאבד את עצמי ולגעת. לגעת בה ולמות. במלחמה לא הצליחו
להרוג אותי! לו עמדתי על רגלי הייתי מנשק אותה בכוח ותופס בכל
מקום, בכל זיז, מוצץ סוחט ושותה חלב חם. עם דבש זה היה יכול
להיות...
משה: (נכנס לפתע, כאילו שמע) אז מה, היא לא נותנת?
אהרון: (נכנס) עזוב אותה, נמצא אחרת.
אלי: (שר) (בבכי) אני רוצה לשוב אל בית החולים! שם טיפלו בי
כה יפה! שם אחיות חמודות ורופאים אחראים, שם דואגים, שם
מטפלים. (שואל) מה פה יש לי?
משה: (משחק, מצווה) אני דואג! שכב! אה, הוא לא יכול, פתח לו
את הפה!
אהרון: את פתח לו. (פותח לאלי בעצמו)
משה: נו? שאינו יודע לשאול, נו?
אלי: פגשתי אותה.
משה: נו? הכל.
אלי: ביקשתי ממנה ליטוף, מה אני אומר, רבע ליטוף, אחד חלקי
מאה ליטוף, היא הבטיחה לי אקזמה ומוות בבריכה.
משה: שאני אדבר איתה בשבילך?
אלי: היא מחסלת אותי.
משה: שאני אלמד אותה לקח בשבילך?
אלי: טובים השנים.
משה: גם הוא?
אלי: שניכם יחד אולי, אולי תוכלו לה, אולי? לאחד היא תרביץ
כמה משפטים שהוא יתעלף מפחד! (השנים יוצאים) טובים השנים, כי
אחד היה לוגם חלב לבד. רק לי הזכות ללגום מחלבה. האם היא יודעת
זאת? היא כלל לא אוהבת אותי. אז למה שלחתי שליחים? משה הוא
בסדר, אבל אהרון? אני לא סומך עליו, הוא יכול פתאום לחטוף
התקפת שיגעון של גדלות! משה לא ייתן לו לגעת בה. ואם משה לא
ישמור על יצריו? אהרון ישמור עליו. האם ימצאו חן בעיניה?
(שר כמו שיר דתי ומתנועע בתפילה, עם כל הגוף ועיניו עצומות)
אני אוהב אותך גר-יה; יכולתי להתחמק מהמלחמה;
הייתי עכשיו שוכב על הגב; בחוף הים הדרומי של צרפת.
שתי רגלי עקומות והגב צורב; למענך ולמען המדינה נתתי;
(פזמון) מי שנותן רגלים, ויושב בכיסא גלגלים, מגיע לו מגיע לו
לכל הפחות אהבהבים.
אם לא אהבה לנצח, לפחות אהבה בלי פצע.
(פזמון) מי שנותן רגלים, ויושב בכיסא גלגלים; מגיעה לו מגיעה
לו,
נשיקה קטנה ואם לא נשיקות בכל הגוף, לפחות נשיקה אחת בפצע...
(פזמון) מי שנותן רגלים, ויושב בכיסא גלגלים; בגלל נערה
שאוהב,
מגיע לו מגיע לו מגיע לו שיתאכזב!!!
אהרון: (שנראה עוד קודם מציץ ומקשיב, ממשיך את שירו של
אלי:)
מי שנותן רגלים ויושב בכיסא גלגלים
מגיע לו! מגיע לו! (מפסיק לשיר) מגיע לך!
משה: (נכנס אחריו ומנסה לעודד) מגיע לו מכונית בלי מיסים,
בית, אישה, ילדים. אנו נביא לך אישה.
אהרון: ואת מי אתה בוחר שיעשה לך את הילדים?
משה: הוא מסוגל?
אהרון: אני רק שואל מי? אני בצחוק, אני לא אמרתי שהוא לא
מסוגל, אני שואל. במדינה דמוקרטית מותר לשאול.
משה: בשאלתך יש משהו מעליב. אני כלל לא בטוח בקשר אליך.
אלי: (רוצה להפסיק את הריב) הייתם?
משה: היא לא בבית.
אהרון: (מחייך) דפקנו (מחייך) דפקנו (מחייך) דפקנו...
אלי: אני הולך למות. היא לא בבית? היא איננה? אולי היא פרי
דמיוני? אולי גם אתם? אבל אני אוהב אתכם, את כולכם, את כל בני
האדם. אוהב אוהב את חברי (מנשק לקהל) את העצים, הציפורים,
הפרחים, הילדים החמודים, את הפירות, את ריח הפריחה. אוהב אתכם,
אל תעזבו אותי! אל תאכזבו אותי! אני אוהב נשים! אבל הן לא
סובלות אותי, כי אני קטן, קטנטן. מכולן אני אוהב את גר-יה!
הגרה אצל האלוהים! אבל היא לא סובלת אותי! איזו טרגדיה!
הטרגדיה של החיים שלי: אני אוהב אותה והיא שונאת אותי!!! פתאום
אני מרגיש כשאני אומר אוהב, אולי אני מתכוון שונא? אלוהים רחם
עלי! (משה ובעיקר אהרון, מאחוריו, בתנועות גדולות מבטאים את
כאבו, אך הפנטומימה הזאת תצחיק את הקהל בהומור שבה הם יוצאים)
אולי הם כלל לא היו אצלה? אני מתחיל להיות חשדן, אני מתחיל
לשנוא! (רוגז) מה השנאה הזאת רוצה ממני? מה אני צריך שנאה? למה
היא נדבקת בי? כי אני אוהב רק את גר-יה??? אני הולך לעשות לבד,
את מה שהייתי צריך לעשות רק עם גר-יה. במקום לשמור על זרעי, על
ילדי בשבילה, אני מבזבז אותם לשווא, זורק אותם לביוב. כאילו
אלו הם לא ילדי, סתם גרגירי חול... סתם פיפי... אני כל-כך
בוגדני. למה אני לא ממתין עד שהיא תתאהב בי? תתנשק עמי? מה
אעשה, אני רוצה ורוצה ורוצה עד שאתפוצץ. ואם אמות במלחמה הבאה?
לא אדע הנאה מהי? על זה אסור לוותר! מה יותר חשוב, גר-יה או
ההנאה הפרטית שלי? שימוש שווא כזה יהרוג אותי. לו רק הייתה
מסתכלת לי ישר בעיניים, הייתי מוותר על שימוש השווא הזה.
אבל למה אני ממתין רק שהיא תעשה לי? בשבילי? למה אני לא פועל?
למה אני לא מתנפל עליה, תוקע לה פעם אחת ודי??? די! די! די!
(צועק ובוכה מאוד) די! די! די!
(חושך)

סצינה ג' (חדרה של גר-יה בבית הוריה. הרבה ספרים בכל מקום.
היא שוכבת במיטה)
משה: (נכנס בזהירות רבה אל חדרה) אביך פתח לנו...
גר-יה: (לא זזה) אתם אלי?
אהרון: אנחנו יודעים שהיא חוקרת, מדופלמת?
גר-יה: אה, זה אתה הדוקטור של הזבובים?
אהרון: (צוחקים צחוק קטוע: חח.. חח.. חח) למה את לא מברכת
אותנו? אנו עומדים...
גר-יה: (מתיישבת) אם אתם כל-כך ממהרים, אתם יכולים ללכת. אני
שונאת שיחות קצרות.
משה: שלום לך ציפורה נחמדה...
גר-יה: אתה מברך אותי. איזה התקדמות!
אהרון: אחד בלב ואחד בפה.
גר-יה: תמשיכו תמשיכו, זה מתחיל לעניין.
משה: אני יכול לעשות הכל בבית, מה שתבקשי.
גר-יה: אתה אמן?
אהרון: כן, אני אמן, אמן של זמן! הזמן יוכיח!
גר-יה: (צוחקת) כמה זבובים אתה לוכד ביום?
משה: יש פח אשפה?
גר-יה: יש.
משה: מלא אשפה?
גר-יה: נו?
משה: אני מוכן להיות יעיל מיד, גם לשטוף כלים?
אהרון: נשתה משהו?
גר-יה: (צוחקת ברוע) אתה חוצפן!
משה: זה תמיד קורה לי איתו.
גר-יה: שניכם חוצפנים ואני אפסיק את השיחה הטיפשית הזאת
ואשלח אתכם מעליי, אם לא תגידו לי משהו יפה, עליי? על האמנות
למשל.
אהרון: כשהוא ילך לשפוך אשפה, אומר לך, אלחש לך.
גר-יה: נו? אני ממתינה (משלבת ידיים כמו משה) אין לי סבלנות
למשחקים שלכם.
משה: בטהובן, מוסיקאי גדול, אני אוהב מוסיקה ו...
אהרון: (מפסיקו) סוטין הוא הצייר האהו...
גר-יה: (שכאילו לא הייתה כאן) מי אמר סוטין? (מתעוררת) (הוא
קופץ) איך קלעת?
אהרון: (שמח) זה עושה אותנו קרובים? ללכת ללבוש חליפה?
גר-יה: (למשה) מה עם האשפה?
משה: אני לא עוזב, אני כאן בתפקיד. אם הוא נשאר, אני נשאר!
אני לא בוגד.
גר-יה: לא אמרתי לך ללכת, רק יש לו דבר-מה לומר לי על צייר
אהוב.
אהרון: (מרוצה מעצמו) רק משטרה תזיז אותו, או אקדח טעון.
גר-יה: אתם רוצים לריב? תריבו. רק האמנות תציל אתכם. אני
נופלת למיטה (קמה ומתקרבת לדלת) כשאנשים מבוגרים, תרבותיים
רבים כך. התחלת לדבר על סוטין... (שתיקה. פותחת להם את הדלת.
הם יוצאים עצובים. לא ידעו להמשיך שיחה)
(שרה) הייתה לי אהבה, אהבתי אותו, הוא היה אמן, צייר, הקרבתי
לו את עצמי, הייתי כולי שלו. רציתי להיות שלו לתמיד, אך לא
רציתי להתחתן איתו. הוא שלט בי והשתלט על נפשי. עזב אותי,
עזבתי אותו. והוא נסע לו לאמריקה, השאיר אותי באי בודד וזה
כואב וזה כואב. ביקש שאגדל לו ילד, אם הייתי מגדלת לו ילד, לא
הייתי פוגשת את אלי.
(חושך)

סצינה ד' (המיטה של גר-יה יוצאת מחדרה והופכת לעיני הקהל
לספסל בגן עליו היא יושבת)
אלי: (נכנס וממהר עם כיסא הגלגלים שלו) סליחה שאיחרתי (מאוד
רומנטי)
גר-יה: אני שונאת שמאחרים!
אלי: אני לא אאחר יותר, את נהדרת שלי! (מגיע ומצליח לבסוף
לתת לה נשיקה)
גר-יה: אני פוחדת שמישהו מנסה לגזול ממני את האושר שלי!
אלי: (בגבורה) אני אלחם בו!
גר-יה: (מביטה בכיסאו) איך תילחם?
אלי: בטנק אפשר לשבת.
גר-יה: (היא בעולם אחר של אושר) האושר מתקרב, אני מרגישה
שהאושר בא אלי ואתה, ואתה מדבר על מלחמות כסאות גלגלים?
אלי: (במעין סוריאליזם רומנטי-שירי) שיהיה לך האושר הזה עוד
ועוד! אנחנו צריכים להיות שמחים עם האושר הזה שלך.
גר-יה: (מתרגשת) יה! יה! מה שקרה לי אתמול!!!
אלי: (מתרגש עמה) מה? מה?
גר-יה: משהו מדהים!
אלי: (כמתחנן, ילד) ספרי לי!
גר-יה: מישהו צריך לשים לי רסן בלב, באושר שלי, בפה! ואיך
רציתי שגם אתה תפגוש אותו.
אלי: (שחש בטוב ליבה אך חושש) את מי?
גר-יה: רציתי שתבוא, שתהיה בצד, כמו שאתה תמיד ותקשיב.
אלוהים! הם באו אלי שניהם והם אוהבים! אחד טוב-לב כל-כך. והם
לא מוכנים לעזוב זה את זה.
אלי: (מתאפק) אני לא יכול להגיד לך (מתפרץ) אני מקנא!
גר-יה: (בתמימות) למה לך? אני רוצה להיות בטוחה שהאיש הטוב
הוא מאושר. כי יש בו כל-כך הרבה תום, הוא כל-כך ילד, כל-כך
אנושי, ומוכן לעשות דברים רבים למען אחרים, בלי אנוכיות
וחישובי קריירה. והוא אמר בטהובן מוסיקאי גדול ואהרון אמר:
סוטין הוא הצייר...
אלי: (מופתע וכואב) את מתרגשת משני הליצנים? מה הם עשו לך?
נישקו?
גר-יה: תגיד, אז איפה הטנקים שלך? עכשיו אני בפחד...
אלי: ממה?
גר-יה: למה נופל עליי אושר כזה?
אלי: גר-יה, אל תחשבי שאת מקבלת יותר מדי, לעולם לא! רק היום
הם מבחינים בך! (מתרגש בשבילה) כי בכלל איך אפשר שלא להבחין?
גר-יה: בי? אסור לדבר כך...
אלי: כן! צריך! הרי אביב בשערותייך!
גר-יה: דברים כאלה באים פתאום, פתאום טח!
אלי: אנחנו - תרשי לי - זה את וגם אני, אני הקטנטן והצנוע
מודיע (עושה קול חצוצרה) שהימים הבאים הם הימים היפים שלנו,
ימים של יצירה, של אמנות.
גר-יה: הייתה לי אהבה (שיר) באתי אל ביתו, הייתה זו אימו,
והוא נסע לו לאמריקה, הייתה לי אכזבה, אני אגיד למשה ואהרון:
אל תאכזבו אותי!
אלי: אני לא אאכזב אותך. אני אוהב אותך! (היא מביטה בו. מתקן
דבריו) אני רוצה לאהוב אותך.
גר-יה: רציתי להגיד: ילד, אני אוהבת אותך, אל תאכזב אותי
ואני מבקשת סליחה שלא אמרתי לך שלום, פשוט אנשים שאני אוהבת,
אני אוהבת להביט בה מרחוק. ורציתי לשיר להם את השיר (שרה) אלי
חמודי הוא ילד קטן...
אלי: (שלא הבין את הרמז) אני לא מחבב את אהרון במיוחד. אני
לא אעזוב אותך!
גר-יה: (נפגעת מחוסר האינטואיציה שלו) אתה מדבר אלי?
אלי: (נפגע, לא מבין) אני לא מבין?
גר-יה: לפעמים אתה מדבר אל עצמך, כשאתה מדבר עם עצמך אתה לא
מעניין אותי.
(חושך)

גר-יה: (לבדה על הספסל) מה הבעיה שלו? למה הוא לא מקשיב לי
באינטואיציה? למה הוא לא רגיש לגווני דבריי? לא הוא לא הבחין
שרציתי שיחבקני?
אלי: (לבד בגן זה) מה הבעיה שלה? למה אנחנו לא מתנשקים? האם
היא רמזה שלי שאני הילד שלה? שהיא זקוקה לילד? שמשה הוא ילד?
מה לא הבנתי בסוף? היא הסמיקה אלי היום? איך היא נעשית כה יפה
בפניה הסמוקות! האהבה שלנו הולכת וגדלה, אסור לנו לעצור אותה!
היא אמרה דברים יפים על שני הליצנים שלי! שאני שלחתי! בוגדים!
משה טוב לב אבל לא תמים! היא רומזת לי ואני לא מצליח להבין.
היא רמזה לי שהיא אוהבת אותי? במקום לרמוז, למה לא להתנשק? היא
רומזת ואני מבין כעבור כמה שעות בלבד. למה אני לא מבין מיד?
איך בתולה כמוה יודעת לרמוז ואני שאינני בתול... אני כן בתול!
אולי הם גדולים, אם היא מעריכה אותם?
(חושך)

סצינה ה' (ברחוב הזה, ערב)
אהרון: תתחתני איתי (כילד אל גר-יה העומדת משמאלו)
משה: (כילד אל גר-יה העומדת מימינו) איתי!
גר-יה: מה אעשה עם שני ליצנים בבית?
אהרון: שניים?
משה: לי לא משנה, אם את מוכנה שגם הנאלח הזה יתחתן, אני
מסכים רק אם את מסכימה.
גר-יה: מי נאלח? אני מאמינה לשניכם. כשאני נפתחת לאנשים, אני
נותנת להם הזדמנות להשמיע, אני מפעילה פחות ביקורת, אני
מקשיבה, מאמינה, אני תמימה.
אהרון: נכון שאני נוגע לך? (נוגע עם ידו בשד הקרוב) נוגע לך
יותר ממנו?
משה: אבל אני נגעתי לך ראשון! (מהסס אך מחליט ונוגע בשד
השני)
אלי: (נכנס לפתע) איך שאני סובל! לראות זאת ולמות!!! (מסתיר
עיניו)
גר-יה: (מבחינה בו) איכפת לכם להוריד את הטלפיים? (משה מוריד
ואהרון מנצל את ההזדמנות ומניח גם את ידו השנייה על השד השלה)
אלי: (מביט ושוב סוגר עיניו) איך שאני שונא אותו ואוהב את
משה. היא שלי. היא לא שמה לב אליי!
גר-יה: הידיים שלך מפריעות לי לנשום!
אלי: (מביט שוב, הדבר גורם לו כאב, מסתיר עיניו) אני לא אבקש
ממנה שוב שתתחתן איתי, כי ביקשתי פעם! הם עוד יורידו אותה
לשאול ומשם גם אני לא אוכל להוציאה. צורב לי המוח לראות את
ידיו שם ולא את ידי שם.
אהרון: להניח את הפה?
גר-יה: (מתחילה לצחוק מהנאה) אם צחצחת?
אהרון: (מוריד ידיו ומקרב את פיו) אהה (מוציא נהמת תאווה)!
גר-יה: (נבהלה מעט ולא מראה לו) משהו מפריע לך? (נוהם שנית
אל משה, בהפחדה) אתה מחפש מישהו?
אהרון: אני אמן של זמן, הזמן הוכיח!
משה: (רוגז) אני אשבור אותו (אהרון בפריז הנוהם) אני אשבור
ואכופף אותך! אלי, עכשיו הגיע הרגע הגדול שלי! עכשיו אכניס לו
מט סנדלרים! תורי לשחק! עכשיו תכופף את המלך שלך! תתכופף! אני
מצווה עליך להישבר! שח! (משה מרחוק, בכוח המחשבה בלבד,
שולח ידיו לחלל וממקומו מתחיל לשבור את אהרון, תוך מאמץ עצום.
גם מתוך ריכוז רב. עד שאהרון מתכופף מעט, למרות רצונו להישאר
יציב. אין מגע פיזי.
אלי: (מריע) ניצחת! (לקהל) קהל יקר! סוף מערכה שנייה! (קורא)
משה ניצח! גם במשחק החוזר (ברוונש)! אני רועד מבושה, גר-יה
שומעת אותי מדבר (היא לא מביטה עליו כלל) משה המנצח (ניגש כדי
להרים את ידו אך ממקומו בכיסא אין ידיו של משה מגיעות רחוק
ומשה עייף מהמאמץ) מה שלום המנצח? (לוחש לו) אני ממש נרגש, היא
מביטה עלי... היא חושבת על הדברים שאני אומר. (למשה) אז מה
הטעם? ניצחת נכון? מה תעשה עם זה?
אהרון: אותי לא מנצחים! אני אלוהים ושדים יש לי!
גר-יה: הדיונים שלהם מורידים אותי מטה. כמעט שכבר הרגשתי מעט
אהבה. מה זה היה מה? גירוד של אהבה בקדמת הגוף שלי? פעם הייתי
טובה ונותנת חלב. היום אני רעה, לא נותנת למצוץ אותי. יצרתי לה
ציפיות של יניקה! אולי אחד מהם ידלג אחרי? (להם) הדיון שלכם לא
מעניין אותי! (יוצאת)
אלי: את הולכת? כבר? למה היא לא אומרת לי שלום? לא רואה
אותי? איך שהיא הייתה עצובה, רק רצתה מעט אהבה! שאני כל-כך
רוצה להעניק לה. אני מוכן להקריב את חיי למען אהבתה! והיא לא
רוצה לקבל הקרבה...
משה: להקריב חיים למען אישה? להתאבד? לא! זה לא!
אהרון: השתגעת? אישה זה בשביל לחמם לך! להגדיל את
האוכלוסייה. לא יותר מזה, לא פחות.
אלי: היא סובלת, אני אוהב את הסבל הזה. למה אני מספר לכם?
משה: ספר, ספר, אני רושם, תהיה פתוח, תקל על עצמך, אני
רושם.
אהרון: הדמות שלי כל-כך שטוחה, אין לי מה לומר.
משה: המחזאי נתן ספציפיות רק לה ואני נשארנו ריקים.
אהרון: בא לי לקרוע אותו לגזרים!
משה: אני שולט במצב כשהיא איננה. אני מוביל. אין לכם לאן
ללכת! אהרון בלעדי אתה אפס! עם כל הדיפלומות שלך! אלי, בלעדי
אתה ילד בלי אבא! אני רוצה ילד משלי! אני חופשי, אל תבוא אחרי!
אני אגיד לה להתחתן איתי! לי מגיע! (אהרון הולך אחריו בכיוון
היציאה)
אהרון: אגואיסט, אתה לא מוכן לדאוג לנו.
משה: (שופע בטחון לפתע) אתה לא תרדוף אחרי! נמאסו לי
הויכוחים! (הוא כן אחריו) מה אתה כלב? לא אספתי עצמות, איך
אכלכל כלב? אני לא חבר קיבוץ! (בצרפת: אני לא מהשנז-אליזה.
יוצא)
אהרון: איך הוא ישכנע אותה? (צועק) אם בשביל כלב אין לו
עצמות? איך יהיה לו בשבילה? (מתגלגל על הארץ וקופץ) רעיון!
(יוצא)
אלי: מה יצא לי מהרעיון שלו? אני לא צריך אלא אהבה! אני שונא
להילחם! אך עליי עוד להילחם על גר-יה! ואני שונא להילחם!
שונא!
(חושך)

סצינה ו' (מארש חתונה. אלי נכנס ראשון ונוסע לאט בעגלה.
גר-יה בשמלת חתונה ארוכה, מתמשכת מאחור. בידיה פרחים. משה
ואהרון אוחזים מאחור את שמלתה)
משה: אני בצד הלב.
אהרון: אותי אוהבת...
גר-יה: אני שונאת! שונאת!
משה: אותי? אה אותו! אהרון אתה שנוא!
גר-יה: ליצני הקשיבו! מהיום הגדול (צוחקת) הזה, חח חח חח,
אתם תלויים זה בזה. אם אחד מכם יהיה חולה ולא יכול עוד? המעסה
תכבד על שני הנותרים. על פי ההסכם שלכם, כל יום יבוא אלי אחר!
מצב מתח זה מחייב אתכם לזכור שמי שהוא חלש ולא יעמוד בקצב שלי,
בהתפתחותי המהירה, פשוט ייזרק מן הבית!!!
אלי: (בטוח שכן) בהריונך נוכל לנוח?
גר-יה: (אכזרית) רק מהחודש החמישי!
משה: את בהריון?
אהרון: של מי יהיה הילד? איך אפשר שלושה אבות לילד אחד?
משה: תרצי עוד ילדים? (הם כמו התקיפו אותה בשאלות)
גר-יה: ביום הגדול הזה, שמחתי לגלות שנושא הלידה והילדים כה
מרתק אתכם בכלי היקרים! אך שאלותיכם קטנות, מצומקות ואנוכיות.
מהיום חסל סדר אגואיסטים! למי שייך הילד? לנו! האם את מוכנה
ללדת את הילדים שלנו! שלנו!!! ולא שלי! הילד יהיה שייך לי!!!
על זאת אין ויכוח! למי שידע לטפל בו ובאמו. אך מי שייעצר,
שיעמוד במקום אחד, שהשכל יתייבש לו, פשוט יעוף מכאן ויתגלגל
לרחוב.
אהרון: רומנטיקה...
גר-יה: אני לא מוכנה שדוקטורים ליתושים יזלזלו ברומנטיקה!
משה: ואסור לריב, טוב גר-יה?
אלי: אני אוהב אותך כשאת אוהבת אותי. כשאת שונאת אותי, אני
שונא את העולם.
אהרון: (ניגש אליה ורוצה ללחוש לה סוד, היא לא מאפשרת לו)
הי, מה הולך?
גר-יה: עוזב באמצע המערכה! (חוזר למקומו) שוכח את ההסכם? אין
סודות במשפחה!
אהרון: (מחזיק בשמלה, רוצה לצאת אל מי שמדבר אליו מאחורי
הקלעים) אבל הרב (הקאדי או הכומר... המחתן בעירייה...) חושש
להיכנס!
גר-יה: מישהו קשר אותך?
משה: יש לו הרגשה של כלב.
אהרון: טוב, אלך לי (משחרר לאט את השמלה בחשש) הוא קורא
לי... אחזור מיד...
גר-יה: (עוצרת אותו ביציאתו) עוד לא אמרו לך שאתה חופשי
(צחוק).
אהרון: אם אלך לי, לא תסכימי לקבלני חזרה?
גר-יה: אני רק מסכימה למה שאני רוצה.
אהרון: (מתחיל לחזור) אה, כן, טיפשי לחשוב שאפשר לעזוב אותך
ביום החתונה שלנו.
גר-יה: (מסתרקת) שמשה ילך אם אתה לא יכול ללכת. מדוע בעצם
אתה לא יכול ללכת?
אהרון: את לא מרשה.
גר-יה: אתה כבר ילד גדול.
אלי: אני כבר לא ילד, אני יכול ללכת, זאת אומרת לנסוע לאן
שאני רוצה.
משה: אני נשאר.
גר-יה: למה הוא לא נכנס?
אהרון: קיבל בוודאי הוראת במאי!
משה: (מנסה לשכנע) זה כלל לא שייך להצגה, הוא המציא! במחזה
הקטע הזה כלל לא קיים! הרי אתמול שום רבר לא ניסה להיכנס
אלינו...
אהרון: אתה משקר! תראה רק איך שהוא נרגש. אתה יכול להיכנס,
כולם ממתינים לך. אתה חושש? מדוע? (ליתר) אולי הוא אילם? הוא
קורא לי! ללכת?
גר-יה: לך... (אהרון יוצא במהירות)
אלי: אם הוא אילם, איך הוא ישיא אותנו?
משה: דבר כזה עוד לא קרה לי. לא ייתכן ששחקן ירד מהבמה לפי
החלטה אישית!
גר-יה: ההצגה חייבת להימשך!
אהרון: (חוזר במהירות כולו רועש. לוחש לגר-יה המורה לו לספר
לכולם)
רבותי! רק בלי פאניקה! אל פחד! (אל היתר) זה באמת יכול להיראות
כמו בדיחה עלובה של המחזאי. (לקהל) אבל לצערי אין זו בדיחה,
בלי פאניקה בבקשה. ההצגה חייבת לעצור כעת. הנהלת התיאטרון
הטילה עלי לבשר לכם... אבקש את כל הנוכחים להתנהג באיפוק,
בהגינות וברוגע כמה שרק אפשר. לא לרוץ אל המעברים! בעיקר לא
לחסום אותם! אנא שבו במקומותיכם! זה לא סוף העולם! אולי עוד
נוכל
להמשיך את ההצגה, אולי יעבור זעם? על כל הדלתות שומרים סדרנים
מזוינים. אסור לצאת מהתיאטרון! אין חשש שהם יכנסו כרגע, אך
מספר מחבלים מסתובבים ברחוב הקרוב. (נשמעות יריות) כוח משטרה
מנסה להשתלט עליהם. אין הרוגים בינתיים, רק פצועים. הלוואי
כל...
משה: (מפסיקו בשירה) אל תשימו לב אליו! (רוקד) אל תשימו לב
אליו, חסר לו בורג! הוא משקר! הוא לא קיבל שום הודעה. אל
תתייחסו אליו ברצינות. אני לא מתייחס אליו ברצינות. אתם יכולים
לשבת בשקט. אנו עושים זאת כל יום, כל ערב. זה סתם טריק של
המחזה, אני (לוחש לקהל) לומר לכם את האמת, מקווה שנעלה כבר
מחזה חדש!
(חושך)

סצינה ז' (חדר בדירתם. אלי וגר-יה)
גר-יה: שלושה גברים ואף לא אהבה אחת...
אלי: אני כן אוהב אותך!
גר-יה: אני באמת חולה.
אלי: אני מאמין לך.
גר-יה: אתה לא מאמין לי שאני רוצה למות?
אלי: אני אמות אם את תמותי.
גר-יה: אני לא יכולה לאהוב אותך, הייתי רוצה אולי, אבל אני
לא יכולה!
אלי: (שר) אני אוהב אותך! כמה קל לי להגיד!
גר-יה: פעם גם אני נעלבתי כשגיליתי שאני אומרת: "אני אוהבת
אותך" וזה לא מציל.
אלי: אם לא תאהבי אותי, אתאבד.
גר-יה: אני שמחה שהתבגרת סוף כל סוף.
אלי: אני חולה. אני חולה במחלה שלך.
גר-יה: אני בהריון. אתה הראשון שאני מספרת לו.
אלי: זה סימן שאת אוהבת אותי!
גר-יה: כן, זה סימן. אבל אני לא יכולה להתאהב בך. אני חולה.
אלי: אז נעשה הפלה.
(חושך)

סצינה ח' (בבית היולדות. השלושה ממתינים. נכנסת האחות)
אחות: מי כאן בעלה של גברת גר-יה בבקשה? (השלושה קופצים)
אהרון: אני.   משה: אני.   אלי: אני.
אחות: (חיוך מאולץ) מי בעלה? מי אביה? מי אחיה?
אהרון: מה יש לנו? מה?
אלי: היא מתה! (מתחיל לבכות ומגלה שלא הולך לו לבכות) הבטחתי
לה שגם אני אמות! היא מתה?
משה: יש לנו ילד או ילדה?
אחות: (מקריאה מתוך הכתב בקרירות) בצער רב וביגון קודר אני
מודיעה על פטירתה ללא עת...
אלי: (מתנגד) יש עת! יש עת! היום! מתה היום! זה איום! איום!
אהרון: (כמקשיב) תן לה לגמור.
אחות: לתינוק שלום!
משה: (בוכה באמת) איום! מה יהיה על התינוק?
אלי: (מתאמץ לבכות) אני רוצה לבכות, לא יוצא לי. הבטחתי לה
שאבכה. מדוע עלי להתאמץ כדי לבכות? הבטחתי לה שאני אתאבד, אני
הולך למות! (יוצא)
משה: מה נעשה עם הילד?
אהרון: עם שני הילדים?
אלי: (נכנס מיילל) אני לא ילד! אני עוד אגדל את התינוק אם
אתם לא מסוגלים!
משה: ילד זה נפש, אחות!
אחות: אני משתתפת בצערכם, אך אינני מניקה כרגע, יש מוסדות.
(יוצאת)
אהרון: נלך הביתה. כאן אני לא יכול לבכות. (עצוב ועצור)
משה: (קצת בגאווה) אני בכיתי. ילד זה לא צעצוע.
אהרון: בית יתומים.
אלי: אני אוהב אותך גר-יה! איך? איך הלכת לך לבדך! אל
תעזביני!
אהרון: (מתפרץ בבכי מלאכותי) גר-יה גר-יה איך אהבנו אותך כל
השלושה! (כולם בוכים. משה באמת. אלי לא מצליח לו והוא לא רוצה
לשקר)
השלושה: גר-יה, גר-יה, גר-יה....
משה: איך עזבת אותנו?
אהרון: (מביט לצדדים) איך (צועק) השארת אותנו יתומים! (לוחש)
העיקר שנצא מכאן מאוחדים.
אלי: (מתחזק וצועק) תפסיק אתה מעצבן אותנו! אני מתאמץ לבכות
ואתה משחק!
משה: (טופח לאלי על כתפו) כן כן, משחק בבכי! בכי זה דבר
קדוש! אסור לצחוק על הבכי!
אתה חי בשביל לבכות ואתה מד כדי שיבכו!
(חושך)

סצינה ט' (בית קברות. אזכרה)
אהרון: היא הייתה.
משה: ואיננה.
אהרון: הייתה אלוהית.
משה: וחזרה אליו.
אהרון: כי בסופו של דבר היא הייתה אדם.
משה: אדם חם וחכם.
אהרון: האדם, זה מה שחשוב ולא הים, ולא הכסף ולא הדם.
אלי: אתם לא אהבתם.
אהרון: אהבנו אהבנו... אהבנו את האפשרות שהיא תלד לנו ילד
ותמות.
משה: פחדנו, פחדנו... שנמות כשהיא עוד תחיה.
אלי: שנאתם את האפשרות שהיא עוד תחיה. שנאתם אותי! אותי שונא
אתכם!
אהרון: ידענו שהיא חולה, שנים היא הייתה, היא הייתה ואיננה.
משה: היום יום אזכרתך, קראנו לבנך בשמך: גר, הוא יגור
אצלנו.
אהרון: ולא אצל אלוהים.
אלי: אני לא יכול לבכות.
אהרון: כמה סבל וצער...
משה: כמה סבל לפני שהתחתנו, כמה סבל אחרי.
אהרון: עכשיו כשאת איננה, אנחנו... אנחנו.
אלי: צוחקים! אתם צוחקים במקום לבכות.
אהרון: אנחנו צוחקים? (מתחלף) כן, אנחנו צוחקים. את לא ביקשת
שנבכה. אנחנו ילדים שלך אמרת. אנחנו חופשיים (צוהל) אני חופשי!
(נעצר) אז מה?
(חושך)

סצינה י' (בבית. אהרון. משה)
אהרון: הוא היה.
משה: ואיננו.
אהרון: הוא היה אלוהי.
משה: וחזר אליו.
אהרון: כי בסופו של דבר הוא היה ילד.
משה: ילד חמוד וטהור.
אהרון: בן עשרים וארבע, סבל מהמלחמה.
משה: עכשיו הוא כבר לא סובל יותר.
אהרון: למה הלכת אלי? למה? למה עזבת אותנו באמצע המערכה?
משה: למה לא חשבת על התינוק?
אהרון: גידלנו יחד את התינוק שהפך לגבר והיה חייל קרבי!
משה: אנחנו לא צוחקים (רציניים. מתפרצים בצחוק) זו הדרך שלנו
לבכות.
אהרון: ילד גידלנו, את גר בן החמש (מחקה קול של ילד) אבא!
איפה אבא אלי? לאן נסע עם העגלה שלו?
משה: בצער קברנוך לא הרחק מגר-יה. אתה מהעבר השני של הגדר
והיא שוכבת כאן, בלתי מושגת בשבילך גם במותך.
אהרון: איך שהיא עזבה אותנו באמצע המערכה. איך שאנחנו יתומים
בלעדיה.
משה: (מזכיר לו) אלי! אלי.
אהרון: לא נזכיר את שמך באזכרה שלו. אנחנו צוחקים לא? רצית
שנבכה? אנו חופשיים לצחוק. אך אנו כבר לא חופשיים לחיות!!
(חושך)

משה: (לבדו) הוא איננו. הוא היה. ליוויתי אותך לדרכך
האחרונה. היום. אתמול עוד היית. היית טוב, השתפרת. קברנו אותם
יחד. הייתם טובים. אני לא מוכן לרחם על עצמי. אני חי. השארתם
אותי לבד עם גר הקטן. אין לי מה לעשות. אין לי אל מי ללכת. אני
עם הקירות. אני מסתובב ברחובות, אנשים מביטים בי אך אינם רואים
אותי. גר-יה, אלי? מה לא הייתי מספיק הגון עימכם? לא אהבתי
אתכם? עכשיו אני הולך, אהרון
הלך. אני זקן. בן שלושים ותשע. אני הולך למות. (לקהל) כשאתם
תצאו מפה, גם אתם תלכו למות! (יוצא)
(חושך)

סצינה י"א (בגן עדן, מוסיקה נפלאה, אורות יפים, שמש, ציוץ
ציפורים, גן, מים)
משה: (מגיע מתפלא מאוד) לאן נפלתי?
אהרון: (מגיע, כולו מרוצה ושמח) ידעתי שתבין.
משה: (על אלי הנכנס) בעגלה גם כאן?
אלי: (בעגלה) כאן החיים אחרים לגמרי, אבל אותם חיים.
גר-יה: (פילוסופית מחייכת) כל מה שעל כדור הארץ הוא למטה,
כאן הוא למעלה. וכל מה שעל כדור הארץ מתייחסים אליו כאל הדבר
הכי נמוך וירוד, כאן הוא הדבר הכי נעלה!
אהרון: כאן יש חידות.
אלי: כאן יש דרגות, היררכיות.
אהרון: כולנו עברנו את זה, בית משפט.
אלי: אבל אתה שופט את עצמך, כמו בסרט קולנוע.
משה: רואים סרט?
אהרון: לכל אדם יש מכונת קולנוע בתוכו, רק שהאנשים הישנים על
כדור הארץ הולכים לקולנוע.
אלי: אתה רואה בתוכך סרט על חייך, אבל מהסוף להתחלה. כמו
במכונת עריכה.
גר-יה: אתה לא מבין? כאן מבינים אחרת, בלי מילים.
אהרון: כאן כולנו יתומים אבל יחד. אגב גם אלוהים יתום,
הלוואי עלי יתמות שכזו!
משה: אני מרגיש אהבה, חום, חיים כאן!
(כולם מחייכים נותנים ידיים ומתקרבים אל קידמת הבמה)
(כל השחקנים פורצים בשירה אדירה ובריקוד אלוהי)
כולם: כאן עולם אחר (שרים) אלוהים הוא בתוכנו אור
המלאכים בתוכנו חום
הנשמות של האנשים
כולם בתוכי חיים.
אלוהים בתוכי הוא אור חוכמה
המלאכים בתוכי הם חום אהבה
הנשמות בתוכי
הן חיי אמת.
סוף

(אין חושך).



© כל הזכויות שמורות למחזאי דר אוריאל זוהר, פרופ' אורח
באוניברסיטאות פאריז