ונטיגו הרפס רצה נואשות להטביע חותם על ספרי ההיסטוריה.
למות בידיים ריקות זה לא בא בחשבון עבור אחד מוכשר כל כך. אחד
כמו ונטיגו חייב להיזכר בתור "ההוא מהזה", כמו אלפרד נובל,
ממציא הדינמיט, ההוא מפרס נובל היוקרתי, או ד"ר הנרי ג'
היימליך, היהודי הנודע מתמרון היימליך המפורסם, זה ששמו נחרט
על גבי מאות אלפי הצלות חיים מגושי מזון סוררים.
ונטיגו הרפס חיפש וניסה, צייר על שולחן שרטוטי הנדסה, המציא
מכונה שמקפלת כביסה, שקד ורקח תרכיזים של תמיסה, אך שום הישג
לא נקשר בשמו.
לילה אחד צעד ונטיגו המיואש מן המעבדה אל ביתו, כשלפתע נעצרה
מולו פורד מוסטנג שלבי, על שם הנרי פורד הראשון, קרול שלבי
האגדי, וסוסי הפרא מערבות אמריקה. ארכימדס, ההוא מה"אאוריקה!",
התהפך כמו חביתית בקברו, כשונטיגו קלט שזוהי ההזדמנות שלו.
"בעל הרכב יתעניין בוודאי בדלק הסילוני החדש שפיתחתי, אשר
בעזרתו ניתן לנסוע במהירות של כמעט מאך וחצי, על שם ארנסט מאך,
הגרמני הזריז ההוא!"
מתוך המוסטנג יצאה ברונטית נאה בחצאית עור, ו-ונטיגו אץ נמרץ
לקראתה.
"גברתי הנאווה, אנא הקדישי לי דקה מזמנך", הוא התנשם לעברה,
והיא לא הבינה את פשר התימהוני המזוקן הזה שממלמל עליה פתאום
באמצע הלילה. כשכבר גמרה אומר לחזור אל תוך המוסטנג, לנעול את
הדלתות ולברוח משם בעזרת שמונת-צילינדריה, בדיוק אז נעמד
ונטיגו בגיל העמידה והזדקן מול עיניה לכדי גיל השכיבה על
מדרכה. "הצילו!", כך הוא קרא בשעותיו האחרונות ותפס את חזו
בחוזקה.
הבחורה מיד נמלכה בדעתה מלברוח ונענתה לזעקתו. בחורה קיצונית
אך טובת-לב היתה.
"אל תדאג, אני אעזור לך", קרבה הבחורה הצעירה לעברו של ונטיגו
המוטל על הבלטות החשוכות. אילו הייתה דואגת העירייה לתאורה
לילית הולמת, היה יכול ונטיגו לראות את תחתוניה מתחת לחצאית
העור שלגופה.
"אני עומד למות חסר-שם" אמר בעצב.
"מהו שמך?" שאלה הבחורה.
"ונטיגו הרפס" ענה הנ"ל.
"איזה מן שם זה 'ונטיגו'?" הקשתה הבחורה.
"אני נקרא על שם סבי המנוח, לזכר זרעו הבריא שהוליד לו שמונה
ילדים וחמישים נכדים."    
רחמי הצעירה נכמרו על אותו גבר עגלגל, שלמרות כישרונו הרב
ותרומתו למדע, עמד מיד למות ללא שם משל עצמו ונאלץ לשאול שמות
מקרובי משפחה. היא רכנה לעברו, אחזה בראשו ונשקה לו חזק
בשפתיים. "זה המעט, וגם המרב, שאני מסוגלת לעשות עבורו", חשבה
לעצמה הצעירה, שהרי הייתה קיצונית במעשיה ובעלת לב של זהב.

ארבע שעות לאחר מכן, מצא שוטר סיור את גופתו של ונטיגו הרפס
מוטלת כאבן שאין לה הופכין בתוך שלולית שיש בה שופכין, ברחוב
קטן ושולי. ניצנים של זריחה כבר החלו נובטים בשמים והשוטר
העייף הבחין בפצעים מוזרים על פניו של המנוח.
במכון הפתולוגי, שם הייתה תאורה מסודרת, יכלו כבר הרופאים
להתעמק באותם פצעים ביתר שאת. היו אלו פצעים מוגלתיים משונים
ובלתי מזוהים מסביב לשפתיים המדובללות. מכיוון שעל הגופה לא
נמצאו סימני אלימות, ומכיוון שהמנוח לא היה מוכר למשטרה וגם לא
לאף אחד אחר, הניחו הרופאים שסיבת המוות קשורה באותן שלפוחיות
גדולות. דגימת רקמות מאותם פצעים מסתוריים נשלחה למעבדה הראשית
של משרד הבריאות, שחקרה את התופעה התקדימית לעומק. חודשיים
לאחר מכן, כשהגיע אל חדר המיון בחור נאה עם פצעים דומים מסביב
לשפתיים, כבר אבחנו הרופאים הנלהבים את התסמינים כ"תופעת
הרפס", על שם תעודת הזהות שנמצאה בכיס המנוח השמנמן ממקודם,
ההוא מהשלפוחיות.