מסקנה א' - אני חצי בנאדם

לילה קשה-יום התהלך על עירה.                    
פנסי הרחוב במשטר חיסכון, מאירים אך בקושי
את שגרת יומם של כמה יתושים בודדים.                  
היא ואני מביטים על סדינים,        
מוכנים ללינה ראשונה, והיא מודאגת:
"איך תסתדר, עם כל הגודל שלך, במיטה-וחצי שלי?"              
   
בלבי לא עמדה דאגה, וגם לא הרבה אהבה. ואכן,  
הסתדרנו במיטה-וחצי מצוין: הרי היא הייתה אדם שלם  
ואני הייתי חצי בנאדם.                                  
היה זה לילה קשה-יום, פליט שחור מאפריקה,    
הוא נשאר כאן, ונשאר, לא רצה לעזוב,  
נאחז בקרנות השמש ודחה את הקץ
עד שמיליון מכוניות באיילון גירשו אותו,
טיפין-טיפין, בחזרה.                                        
   

מסקנה ב' - אני מרבה להתהפך      

היא שאפה כמות הגונה מהאוויר החשוך
שעמד מעל למיטה
ושאלה:  
מדוע אני שוכב עם הגב אליה            
והאם זה אומר שאני כועס עליה                        
ואולי זו דרכי להכריז ברוגז בינינו      
וכדאי שנדבר על כך, לטובת שנינו.
זהו לילה טוב למסקנות, חשבתי, מותש אך מנוסה
והתהפכתי לחיקה - להפריך את השטויות ולהפריח נשיקה.
כל עוד הייתה בי ערות, הקפדתי שלא להפנות את גבי בחזרה,
אך בבוקר, כשעפעפיה חרקו מעלה בכאב,
הבנתי - כשישנתי, בלא משים לב,  
הספקתי לכעוס ולהשלים איתה עוד עשרות פעמים,    
אני חושב.

מסקנה ג' - אני לא שייך בבוורלי הילס

כאן אפילו היתושים
שותים רק דם-סוביניון משובח.
קמנו בבוקר, גופה מנופח
עקיצות, ועורי בריא וצח.
כנראה היא הייתה לי מגן אנושי,
ספגה בשנתה סכינים במקומי,
זה קורה לי תמיד בשוכבי עם בחורות-פאר
שדמן המתוק נמזג
מבציר ענבי-דם-כחולים.
ענביי היו חולים, כה חלולים, חשתי מנוכר, לא שייך,
היא בכלל לא הבינה: "מה לך להתלונן,
הלא ממך זה נחסך!", אך בצד הזה של העיר -
כן, הרמז עבר -  דמי אינו ראוי אף למאכל יתוש.
חרקים אניני טעם המיטו עליי צו-גירוש,
אז ארזתי את תחתוניי, היא הייתה המומה,
לקחתי קו לבנק-הדם: "סליחה,
צריכים אולי תרומה?"