סבתא בבית החולים. בינות למכאובים
היא מתבוננת בחלון, ובעיניים כבויות - חולמת.
באים-הולכים-באים-הולכים, הולכים האהובים.
סבתא, גם כשאת לבדך נותרת, את רוטנת?

בחלון של סבתא משתדל לא להתבונן היער.
מתוך רגישות לדאבה. להשערות לסיבה.
לעת ערב סבתא רואה איך סוגרים לאט את השער.
חדרה עמוק בבית החולים, תיבה בתוך תיבה.

סבתא מספרת לי סיפורים רחוקים ומעוננים.
מספרת את חייהם של אנשים שאני לא מכיר,
הסיפורים מרשרשים בצוהב צילומים ישנים
ונעלמים, מתנקזים בין עיניה במבט מריר.

ואני מדמיין שהסיפורים נכלאו בסבתא
ועתה הגיע הזמן שלה לשחרר אותם
הם קורצים לה, צעירים ומתלוצצים
ופונים להתפוגג באוויר החם.