השמש ממהרת לדמם על הים. מה כבר ביקשתי? שהיום הזה לא יגמר?
הוא נגמר.
השמש שקעה, ואני שוב שקוע ומתאבק בין דפי הספרים הרבים שקברתי
את עצמי בהם.
ביקשתי רק שכל זה לא יגמר.
תשארי כאן עוד דקה אחת ואולי אני אאגור מספיק אומץ לומר לך...
שנשבר לי, אני לא יכול.
ביקשתי רק שכל זה לא יגמר, שהשתיקה של שנינו תהפוך לקול חלוש.
רציתי לצעוק לך שאת יודעת שאת מתעללת בי.
אבל חייכתי אליך בחיוך הרוסי השקט שלי שאף פעם לא המיר את פיך
וביקשתי רק שכל זה לא יגמר.
"דניאלה את מוציאה אותי מדעתי, אני לא יכול! פשוט לא יכול, אני
לא יכול להיות לידך כל כך קרוב ואת מתנהגת אליי יפה. אבל אני
יודע שלא שאת לא אוהבת אותי בחזרה. לא כמו שאני אוהב אותך"
שתקתי. ביקשתי רק שכל זה לא יגמר.

זה הורג אותי מחדש כל פעם. כי אני יודע שאם אני אעשה משהו -
אני יכול לאבד אותה. ואם אני לא אעשה כלום אני אאבד את עצמי,
את שפיותי.
עדיין ביקשתי רק שכל זה לא יגמר.

ברור, עצם זה שמצאתי מישהי שמספיק טוב לי איתה, עושה לי טוב
כשאני מדבר איתה. ביקשתי רק שכל זה לא יגמר.
עושה לי טוב שאני לידה, לא עושה לי טוב שאני רוצה לעשות דברים.
שאני לא אעשה, כי אני אאבד אותה וכי אז לא יהיה לי טוב.
ושוב ביקשתי רק שכל זה לא יגמר.

עם כמה שזה כואב וזה בטוח כואב בצורה נוראית... לך תדע, אם
תבוא נקודת מפנה, וכול הציפייה הזאת תשתלם לך בסוף.
אך זה נגמר.
היא שתקה והלכה.
ואני כמו אידיוט רק המשכתי לבקש,ביקשתי רק שכל זה לא יגמר.

נשבר לי הלב מה רצית שאגיד לך, שטוב לי עכשיו, שטוב לי ככה?
ביקשתי רק שכל זה לא יגמר, ורק נשבר לי הלב.