"אין קשרים אחרים מלבד אלה שיוצר המוות" אמר
הבטתי בו מבעד לקצף הבירה. עיני היו דומעות מעשן, "אין קשרים
אחרים?" שאלתי "מה פתאום?!"
הוא הביט בי מופתע מבעד למשקפיו "טוב," כחכח משהו בגרונו, חיטט
בכיסו, נע קצת בכיסאו ואחר-כך פסק "טוב, אם זה מה שאתה רוצה"
"מה?" כמעט זעקתי "מה? למה אתה מתכוון?"
"תראה" הוא אמר בקול רגוע יותר "זה רק אני ואתה כאן נכון? אין
פה אף אחד אחר, נכון?"
"נכון" אישרתי
"אז ככה זה גם בחיים. בעצם אין אף אחד אחר מלבד אני והמוות כל
הזמן. רק שנינו, הוא ואני רוקדים ואלס צמוד לחי אל לחי. נעים
לאורך המרצפות המשובצות שחור-לבן לעבר פתח היציאה. צמודים זה
לזה ורק הוא מוביל, רק הוא המוביל מבין שנינו"
"כן, ואז...מה?" הקשיתי
"נו, " אמר "זה לא ברור? כמו שאתה ואני כאן לבד בפאב  הזה,
ואנשים עוברים לידנו ומלצרים ניגשים אלינו, ושולחנות נוספים
ויש רעש גדול ומוסיקה והכל כה הומה וסואן. אך בעצם אין פה אף
אחד. זה רק שנינו שקורים לנו עכשיו. ובעצם גם לא כך, כי כל אחד
משנינו רוקד צמוד-לחי עם המוות שלו ואל אשר יוביל - לשם נגיע.
לא בפסיעה, לא בהליכה, לא בצעדה, אלא בריקוד - כי כמו בריקוד
לא מרגישים את הרצפה הקשה של המציאות ולא את הלחן הפנימי ולא
את קצב הארועים - רק מחליקים ללא תחושה, כאילו בחלל, אבל תמיד
בעצם לקראת הסוף.  וכמו בריקוד טוב לא ממש מרגישים את הפרטנר,
אבל אף פעם אין אנו לבד אלא איתו, ותמיד בתנועה, תמיד בכיוון.
זה לא אנחנו שזזים, זה המוות שמזיז אותנו לאט, בשקט, מבלי
משים. ונראה לנו שהקשרים שאנו יוצרים הם כדי לחיות מתוך החיים
וכלפי החיים, אך כולם מונחים על ידו ואם נפנה שמאלה או ימינה -
זה לא אנו, זה הוא מפנה אותנו. כי אין קשרים אחרים מלבד אלה
שיוצר המוות. אך שלא כמו בריקוד של ממש, יש כאן היפוך, כי
בריקוד נפרדים לבסוף מן הפרטנר וחוזרים אל עצמנו. בחיים זה
ההיפך. בסוף החיים אנו נפרדים מעצמנו ונפגשים עם הפרטנר. ואז
נגמר ריקוד החיים. בבת אחת אנו צונחים אל הרצפה הקרה, המוות
כבר לא אוחז בידנו ואיננו מובלים יותר לשום מקום.''
''זה נשמע נורא'' אמרתי
''כן'', הוא אמר בעצב והביט בכוס הבירה הריקה ''כן, זה נכון.
כל החיים מובילים אל סופם ואין דבר שאתה או אני נוכל לעשות
לגבי זה''.
"לא" אמרתי "לא זה, את זה אני יודע, אבל...אני מתכוון לתמונה
הנוראה הזו שציירת, של ריקוד צמוד עם המוות. על מה אתה מדבר?
איזה קישקוש זה? אנחנו חיים והמוות הוא סופם של החיים - וזהו.
אף אחד לא חי כשהו צמוד-לחי עם המוות שלו ובודאי שאינו מוכתב
ומופעל על ידו".
"לא?" שאל בלגלוג עייף "לא? תנסה עכשיו לרקוד את הצעד הקודם
שלך, להיות שוב ילד, לחיות עתה את הרגע של אתמול. זה בלתי
אפשרי כי אתה מונחה לכיוון אחד ולא יכול להתנתק. אבל תראה, כבר
מאוחר. אני ואתה צריכים לקום מחר, מישהו מחכה לנו".
חייכתי חיוך מריר. נראה כאילו איני מכיר אותו בכלל. נפגשנו
לראשונה לפני שנים, הוא מבוגר ממני בשלוש שנים ונדמה לי שלעתים
הוא נסחף ונעשה דרמטי ומלאנכולי. המשפט הראשון שלו נמוג כבר
מזכרוני ועיני נחו עתה על המלצרית הצעירה שמבט ענוג בעיניה.
סימנתי לה, "חשבון בבקשה", היא הנידה בראשה בחיוך.
"תראה," אמרתי לו "אני בכלל לא אוהב כשאתה מתחיל לדבר בצורה
כזו. זה יקרה לכל אחד מאיתנו. אז מה? לא צריך לעטוף את זה
במעין מיסטיקה קודרת כזו. אפשר לחיות בכיף - וכשזה יגמר זה
יגמר".
"לא" הוא אמר וקם מן השולחן בפנים רציניות, מוחה את הבירה
מזקנו "כל הזמן אנו מונחים על ידי כוח לא נראה. נדמה לנו שאנו
מובילים, אבל משהו אחר מוביל אותנו כל הזמן, צמוד לכתפנו. כפי
אמר אפלטון, אנחנו בעצם חיים הפוך. מתבוננים בצללים ולא באש
שיוצרת אותם, בחיים ולא במוות שמנחה אותם. אנחנו ממוקדים
במלאות ובהתרחשות של הרגע במקום בריקנות ובהיעדר המנחים את
שישנו להיות - ובכך לכסות על פני הריקנות. תחשוב על זה" אמר
"מה שחזק, משפיע ומוביל הוא בדרך-כלל סמוי, מוסתר, מעבר לפינה,
מאחורי הכתף. תמיד שם - ממשי אבל לא מוחשי. אנחנו מחפשים את
החיים,  את ההתגלות, את האהבה - אבל אלה כולם ניגזרים ונפעלים
של מה שאיננו. כי הלילה יולד את היום ולא להיפך, מאפשר לשעות
היום להפציע ואחר כך אוספן ועוטפן ומנחה את היום אל סופו, שהוא
הלילה עצמו. כך, גם אנו נבוא מן הריקנות ונשוב אליה וחיינו
אינם אלא אפיזודה חולפת בים של אין. מה שהכי משפיע עלינו הריהו
הכי פחות מודע לנו וכשהוא נעשה מודע לנו אנו מתעוררים בהלם,
ובקטע של המוות ההתעוררות מן האפטיה של החיים היא המפגש עם
סיומם".
התבוננתי בו. אף גדול, כרס קטנה, מקריח, מחר יקום לעוד יום
עבודה, יהיה עוד פרצוף אטום במכונית סתמית, בפקק גדול.
"החיים," חשבתי לעצמי, "חזקים מן ההתפלספות הדיכאונית הזאת,
שלו".
"לילה טוב" אמרתי לו  "לילה טוב"
------------
גבריאל רעם