ההודעה על מותה הגיעה אל אוזני באיחור של מספר חודשים. הייתי
מצפה שההודעה תעורר בי סערה, לאור היותה של דמותה
קונפליקטואלית כל כך עבורי בימים ההם. מהורהרת במחשבות אלה
המשכתי ללכת ברחוב, פסחתי על מספרת גברים מיושנת, והבר הצמוד.
החלטתי להיכנס. הבר היה דהוי אך שמור להפליא.
ברמן זקן וגמלוני בעל הופעה מוקפדת מירק את הכוסות. פרט ל
ולנהג מונית שישב בכניסה ועיין בעיתון, לא היה שם איש.
התיישבתי על הבר. סרקתי בפזיזות את מגוון הבקבוקים שעמדו על
המדף. הזקן השיר אלי את מבטו ונראה שהעווית הקלה בזוית פיו היה
חיוך מהוסס. הצבעתי על שורת המשקאות שעמדו למולי, וביקשתי את
הזול מביניהם. הוא מייד ביצע והגיש לי את המשקה. התרכזתי
וניסיתי לחשוב על רגשותיי לגבי מותה, גיששתי למצוא הרגשה
צפויה: אולי הרגשת ניצחון, אולי טינה, אולי חמלה, אך לא היה בי
שום רגש חד. בעיקר אדישות.
קרבתי את הכוסית על מנת ללגום מהמשקה. מאחורי נשמע קול חורק
שאמר "לחיים!".
היה זה תוכי שישב בכלוב. התוכי נע על המעקה הלוך וחזור, הסתובב
עם הגב אלי וחזר "לחיים!".
ציחקקתי נוכח הסיטואציה,
"לחייך ציפור" אמרתי בקול רם וחייכתי.