"תראי לי את האגרטל ההוא למעלה"...
היא הגישה לה.
האגרטל עמד על המדף העליון בחנות כבר תקופה ממושכת, חלקו
האחורי היה מכוסה שכבת אבק.
האישה עיוותה קלות את פניה, הזבנית העבירה עליו מטלית.
הגברת הניחה אותו על הדלפק, העבירה עליו מבט מלמעלה, הציצה
מהצדדים. התבוננה בו בלי הבעת הנאה.
"תעטפי לי אותו", אמרה. המוכרת ענתה, "ברצון".
שילמה בכרטיס אשראי, חתמה, אחזה בשקית עם לוגו מוזהב עדין של
הרשת, הרכינה את משקפי השמש הגדולות ויצאה לאט מהחנות.
הלכה בגב זקוף, סרקה בעצלתיים את הוויטרינה של החנות הסמוכה.
הזמינה קפה קר. חייגה מהנייד. "כבר שעתיים אני מסתובבת פה, לא
ראיתי שום דבר מעניין. אה, קניתי איזה אגרטל, נחמד כזה, מזמן
רציתי לשים בחדר האמבטיה, בפינה שם, אמרתי לך, לא"?
"בסדר, אני יודעת".
"הוא עוד לא חזר?"
"מי אוסף אותו משדה התעופה?"
"ברור, ברור. אני יודעת שאת לא אוהבת לנהוג, שמישהו מהעבודה
יאסוף אותו".
"כן, כן, אולי אקפוץ אליך מחר ב-10. ארים טלפון לפני.
בי, להתראות".
לגמה קצת מהקפה,
נו שני שקלים טיפ זה מספיק, לא...
גם ככה לא סיימתי אותו, בטח ימלאו קצת ויגישו לעוד מישהו. |