היא קיבלה את הידיעה בטלפון.
כל כך פחדה מהשיחה הזאת, אפילו המחשבה עליה הפכה את קרביה
והעבירה בה צמרמורת. הניחה את השפרפרת במקום, הניחה לאט. איזו
ריקנות, תחושה של אסון, אבל לא צועקים, לא בוכים, מרגישה שכל
העולם התמוטט, קורס.
הפקידה נכנסה למשרד, שאלה לגבי עבודה.
איזה נורא אני עונה לה כאילו כלום, למה אני לא מספרת לה שום
דבר? היא לא אדם נורא, היא לא תצחק, בטח תגיד כמה מילות עידוד.
עניתי באדישות בשקט, היא לא שמעה, שאלה עוד הפעם. שוב עניתי,
תחושה שאני רואה סרט שבו אני משתתפת. לא מבינה מה קורה, למה
אני לא בוכה, לא צועקת...
יצאה למסדרון, חייכה חיוך קלוש לעמיתה, חייכה חזרה.. מה לא
רואים כלום?, אולי לאף אחד לא אכפת?, אף אחד לא שם לב.
הביתה?, לים?, לשבת בפינה של איזה בית קפה?
הסתובבתי בחנויות. שתיתי קפה, המלצר היה נחמד. שאל לשלומי?
היה בו משהו מזמין, עניתי שבסדר וחייכתי חיוך עצוב. איזה
אבסורד, איתו את רוצה לחלוק?
התחושה הזאת, לא משתחררים ממנה, כמה דמעות פה, כמה דמעות שם...
אין לזה סוף. לעיתים יש תחושה של הפוגה, אז מאוד נחמד להכין
סלט טעים עם רוטב וגבינה... ואז זה חוזר, החוסר נחת...
ההפוגות כל כך קצרות, דקות...
התעוררתי בבוקר, לא חלמתי לקראת הבוקר, זה כל כך כיף שלא
חולמים לקראת הבוקר.
בחרה שמלה ללבוש, אלגנטית עם חגורה רחבה, סדרה את החגורה יפה
והידקה אותה חזק, שתחזיק אותי.
הלכה מהר לתחנה, הרגישה קלילות. הליכה מהירה ,קלילה, אפילו
נפנפה בתיק, אוי איזה כיף - זה חלף!
בנסיעה, הרגישה שהכוחות עוזבים אותה, שקעה עמוק בתוך המושב
האחורי. המשיכה לעקוב אחרי אנשים חולפים ברחוב.
רמזור מתחלף,
בחורה נאה עם כלב חמוד,
איש זקן פוסע לאט.