הימים התחילו להיות שמשיים ברובם אך עדיין המשיך להיות קריר.
אחרי האפרוריות של החורף היה לימים אלו ערך רב.
זו היתה חופשה מקסימה, היא ניתקה אותם לחלוטין מהתקופה הקודמת.
כל האפור, הדהוי נשאר איפה שהוא מאוד מאוד מאחור.
הם חייכו אחד לעבר השני רוב הזמן מבלי לדבר.
בואי נלך לים?
הוא עזר לה לטפס על שובר הגלים.
היא נעמדה על הסלע הקיצוני והמרוחק ביותר של שובר הגלים, עמדה
שם לבדה. הגלים התנפצו על הסלעים, טיפות מבריקות עפו לכל עבר,
ניתזו גם עליה. היא לבשה גופיה ומכנס לבנים, בגדים רחבים שמדי
פעם נצמדו אל גופה ונראו כמפרשים.
היא פרסה ידיים, שרווליה נתמלאו אויר צח, היא רכנה את הראש
למעלה, חייכה אל השמיים. שערה הפרוע עף ברוח לכל עבר.
כשהיא ככה היתה בה חיות  נפלאה, היא התחילה לצחוק בקול רם,
הצחוק התגלגל ונהיה רם יותר, כשפסקה הסתובבה והסתכלה לעברו.
היה לו מבט רך ואוהב, ככה הכיר אותה, ככה לא ראה אותה המון
זמן.
פניה התחילו ללבוש ארשת רצינית, לא חייכה עוד, אך הקמטים סביב
העיניים המשיכו לשדר חיוך. אני חייבת להנציח רגע זה, חשבה.
לשניהם היה ברור שזה זמני.