מקלפת מעליי את החולצה ונשארת לעמוד. גם את החזייה, הוא אומר
ומוציא מחט מאריזה סטרילית. מורידה את החזייה, אני ממשיכה
לעמוד וכורכת זרועותיי מסביב לשדיים. הג'ינס שעוטף אותי עד
לטבור דוחק החוצה רופס ומדולדל את מפלי הבשר שלי. אי אפשר
בעמידה, את צריכה לשכב. רגל אחת על השרפרף ואני מתיישבת על
מיטה המכוסה נייר. הוא מסתובב אלי, כפות ידיו העטופות בכפפות
גומי אוחזות בכלי המתכתי החד והארוך שבעוד מספר שניות יהיה
בתוכי. תשכבי. באיזה צד את רוצה את זה? הוא מצמיד צמר גפן לפיה
של בקבוק והופך. שמאל, נדמה לי, שמאל. הוא מעביר את צמר הגפן
על הפטמה ואומר לי לנשום. לוקח את זרועי השמאלית ומניח בצמוד
לראשי. מוכנה? נשיכת שפתיים ואני מהנהנת. מלקחי מתכת מחוררים
בקצם אוחזים את הפטמה והוא מתחיל בהחדרת המחט. עוצמת עיניים
מותחת ראשי לאחור ונושמת עמוקות.
מתענגת על הכאב
הכאב שלי
הגוף שלי
בראש רצות התמונות: מוכרת דקיקה שלא מחכה לשמוע את המידה
ומודיעה שכאן אין מידות גדולות, האולטימאטום - להוריד במשקל או
שניפרד, ה-עוד פעם את פותחת את המקרר זה רק משעמום, אריזות
ריקות מוסתרות מאחורי המיטה שאף אחד לא רואה כי הן נזרקות מידי
לילה, אצבע בגרון, משלשלים, מזרזי עיכול, מדכאי תיאבון, מעכבי
תיאבון...
את רוצה לראות לפני שאני חובש?
אני נזכרת בקיומו ונעמדת מול המראה. עיגול מתכת עם אבן דמוית
יהלום עוטפים את הפטמה שלי ואני מאושרת.
עכשיו הזרועות לא מכסות אותי. אני לא ממהרת להתלבש.

לאחר שהתיישבתי הוא מגביה את הכיסא ועוטף אותי בבד שחור, רק
הראש מבצבץ החוצה. מים ניגרים משיערי דרך הגב לרצפה. בסירוקו
את השיער, הוא כורע כדי שיוכל להגיע עד סופו. כמה זמן לא גזרת
אותו? הרבה. אני עונה, מנסה להיזכר בפעם האחרונה שישבתי על
כיסא דומה עטופה בשחור בעוד שערות ראשי נתונות לחסדיו של מישהו
אחר. הוא עומד מאחורי ומדבר איתי דרך המראה. אז איך את רוצה?
קצוות? זיגזגים? א-סימטרי? פונינט? וואו, יהיה לך מדהים פוני
הצידה וקצוות קופצים בצדדים.
מה פתאום!
אני עוצרת אותו לפני שיבלבל אותי עם מישהי שבאמת איכפת לה איך
זה ייראה, תוריד את כל האורך! כל האורך הזה, לא חבל?
חבל על מי שמת. אני נועצת מבטי בי.
מאוכזב, הוא מיישר את הסנטר שלי מול המראה ומתחיל במלאכת
הגזירה. מרים קצוות שיער מעלה, גוזר ומעיף הצידה את השאריות.
אני עוקבת אחר מסלולם לרצפה ותוהה כמה זמן עד שיצמחו חזרה, עד
שישוב שיערי לאורכו המוכר. זה בסך הכול שיער, זה צומח, אומר
לאימא כשאראה את בהלתה למראה שיערי הקצוץ.
דווקא היום? היא תישאל. דווקא היום. אענה.
השיער זה הדבר הכי יפה בך, אל תסתפרי. על זה גדלתי. אבל היום
הייתי צריכה להחזיר לעצמי את השליטה. יש דברים שניתן להחזיר.
הרצפה הופכת שחורה ואני בולעת את הדמעות. מכאן, אלך לציין חודש
בלעדיו. נתחיל בתפילה בבית  ואז ניסע לבית העלמין. שם, יקבלו
אותנו שורות שורות של שיש ופרחים. מסדר הכבוד יעמוד מול עץ
האלון. אנחנו נבכה ואלון ישתוק.

מעל לתנור המטבח אני רואה איך אט אט הופך החומר רך יותר, חלק.
הערבוב הופך קל.
עם פחית החומר בחדר האמבטיה, אני פושטת את התחתונים מול מראה
ומניחה רגל על האסלה. מפשקת רגליים. מוציאה את הסכין עם החומר
הלוהט ונושפת. כשהטמפרטורה נראית לי נכונה אני מצמידה את הלהב
לגופי. טעות. עדיין רותח. בנשימות קצרות, מנסה להקל על הצריבה,
מצמידה יריעת בד ומהדקת לבשר, מחככת עם האצבעות. יודעת שצריך
למשוך. ליד חיים משלה, היא מסרבת. אוויר נכנס לריאות ואני לא
משחררת. עוצמת עיניים ומחליטה שעכשיו בבת אחת. מושכת. אבל
כשמתחיל לכאוב היד מהססת, וזה כואב יותר. צריך למתוח שוב את
הבד ולתלוש מחדש. הפעם אני לא עוצרת לחשוב ועושה זאת מהיר
ויעיל. שולחת מבט אל בין הרגליים ורואה שבאזור בלי השיער יש
עיגול סגול ונקודות של דם. מורחת שוב ומתחילה מחדש. הפעולות
עכשיו מכאניות ומהירות וכשהכאב מקהה את האזור המחשבות נודדות.
איך כשאגיע אליו עוד לפני שהדלת תיטרק, הרוכסן ייפתח והבגדים
יושלכו אל הרצפה. השולחן בפינת האוכל ישא משקלם של שני אנשים
ועל ארגז הלחם ימצא ראשי מנוחה. במיטה הוא יסובב ויעצב אותי
כרצונו. בפעם השנייה והשלישית זה יתארך, הלחות תיעלם וזה יכאב.
אני לא אבקש שיפסיק, כי כשנסיים אלך הביתה והכאב של היחד עדיף
על היגון של היות לבד.
מעבירה יד על עצם ערוותי ומוודאת שאין כבר מה למרוט. אני
נעימה. וחלקה. ורכה. בכף ידי מתפשטת רטיבות חמימה. מקרבת ידי
אל נחיריי ומריחה אותי. מכניסה אצבע לפה ומוצצת.