[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







שחר צוק
/ Parachutes

סיימתי את הספר.
בא לי לבכות.
אני לא בטוחה ממה בא לי לבכות יותר - מזה שסיימתי את הספר הכי
טוב שקראתי, שזהו, נגמרו כל התובנות המדהימות הללו שבהן
הוצפתי, או מזה שהסיפור לא נגמר כמו שרציתי: אני רציתי סוף
טוב. בכלל, אנשים אוהבים סיומים טובים ומרגשים; שכמעט כן, כמעט
לא, ואז הבן אדם זוכה בכל הקופה.
כל כך חסר לי בן אדם לדבר איתו עכשיו, לספר לו שחרב עלי עולמי
- כי הספר היה נהדר, ובא לי עוד שורה ועוד עמוד. מצד שני הוא
היה בול באורך. זה לא ספר עב-כרס של שבע מאות עמודים שממאיס את
עצמו עלייך, ולא ספר עם פוטנציאל לא ממומש שלקח לך עשרים דקות
לקרוא, וגם זה אחרי שהתאמצת נורא לקרוא לאט.

עזריאלי מלא חיילים, ולוא דווקא כאלו שמשרתים בקריה. מולי
עומדת חיילת עם כומתה סגולה. יא אללה, כמה שבא לי. כל איזה
פישר מגבעתי מקפיץ לי את הדופק.
פתאום סיום הספר מזכיר לי שגם לחלומות שלי יש גבול, כמו ספר של
מאתיים עמודים. זה לא הספר שבאמת משנה לך את החיים- זה איך
שאתה קורא אתו. מה שאתה עושה עם מה שנכתב.
אני בוחנת דרגות וסמלים וכומתות, מנסה לדלות כמה שיותר פרטים
על כל חייל שעובר מולי; הבחור פה עם הכתום זה פיקוד העורף,
וחבר שלו לידו, זה עם השרוך האדום-כחול, זה מ"צ, וכולם שונאים
אותם. פתאום בא לי להסתובב סתם עם כומתה של מ"צ, בטח שעל מדים,
עם הפרצוף-תחת הכי טוב שלי. סתם לעשות הצגה וליהנות מכל מבטי
הגועל שיופנו אלי.
אני חייבת להגיע לגבעתי.

הסוף הטוב רודף אחרי, מציק לי. אם זה סרט מצוייר או בחיים
האמיתיים - תמיד בא לי שייגמר טוב. שתצא לך הנשמה מרוב תקווה,
שתתפלל שעות לאלוהים או לבודהה- רק שבסוף ייגמר טוב.
תשיג את הבחורה, תנצח, תקבל מאה במבחן, תקבל קידום ענקי, תגיע
לגבעתי ותהיה לוחמת חי"ר. לא חי"ר קל, חי"ר.
תלחם על פרופיל, תלחם במערכת, תרצה כל כך שזה שורף בגרון ובסוף
גם תקבל. אולי זה הכי ילדותי בעולם לחשוב ככה. לא אכפת לי. אני
אוהבת את הצורת מחשבה התמימה-ילדותית הזו. שדברים חייבים
להסתדר, וחייבים להסתדר טוב. זה משאיר אותך אופטימי, מניע לך
את הגלגלים. יש משמעות ללקום בבוקר. אתה קם בבוקר כי בסוף נמו
מוצא את אבא שלו, כי סימבה הופך למלך, כי בילי אליוט הופך
לבלרינה ועף.
ככה אתה מביא לעולם ילד. לא עוברת לך בראש המחשבה שבא לך ילד,
אלא שבילי אליוט פאקינג עף.

אנשים בקניון הם כמו נמלים בחצר. יש לכולם מעין חוקיות משונה
שאני עוד לא הצלחתי להבין. זה מזכיר לי את הנמלה שראיתי בשבוע
שעבר, הנמלה הראשונה שבאמת סחבה על הגב משהו ששוקל פי כמה וכמה
ממנה. את זה עוד לא ראיתי, וראיתי נמלים.
זה לא תמיד נכון להשוות אנשים לנמלים, כי בכל זאת רוב האנשים
לא סוחבים על עצמם דברים שגדולים עליהם, רק מעטי מעטים - כמו
הרצל או דוד בן גוריון. הם נמלים באמת. כמה קטנים - ככה
גדולים.
מעניין אם נמלים רוקדות, אם קר להן בלילה. ואיך נמלה קוראת
לאמא שלה אם יש לה חלום רע?
כל האנשים האלה שרצים מסביבי. תמיד יש כמה עם פרצוף שאני בטוחה
שראיתי. כאלו שאפשר ממש לומר להם שלום, אבל אני תמיד מתביישת.
אולי אנחנו לא באמת מכירים? אולי אני רק נורא רוצה שנכיר ואז
אני משכנעת את עצמי שהפרצוף שלהם מוכר לי נורא? זה כמו בפעם
ההיא שבשביל להימנע מהפדיחה שיניתי קצת את הפרטים, ולאט לאט רק
ככה אני זוכרת את כל השתלשלות האירועים. ומפחיד אותי לקום יום
אחד בבוקר לזכור את מה שהמצאתי ולא את מה שקרה באמת. לחיות את
החיים והזיכרונות שיצרתי ולא את אלו שקרו לי. ואז לכל הסיפורים
יש סוף טוב, מה שלרוב לא היה קורה לולא המצאתי. האמת היא שאני
מעדיפה לחיות חיים נטולים כמעט לגמרי מסופים טובים, העיקר שזה
באמת קרה ושלא המצאתי או דמיינתי, בגלל שאז רק אני חוויתי אותם
ככה. ואני תמיד קיוויתי שאני אוכל למצוא לפחות עוד בן אדם אחד
שיסכים לחוות איתי את החיים. זו פרספקטיבה כמעט פנורמית - ארבע
עיניים, ארבעים אצבעות וארבע אוזניים שחוות את אותם החיים יחד.
ואז כל מה שמעניין נהייה מעניין יותר, וכל מה שיפה נהייה יפה
עוד יותר - כי מעריכים דברים ביחד. פתאום לכל מחשבה יש תוקף
כי היא נאמרת בקול רם (או שלא), וכי זו כבר לא מחשבה. זו
אמירה. זה חלק מאמת. זה קצת יותר לתפוס את החיים כמו שהם - כי
הם באמת מורכבים מנקודת המבט של כולנו, לא שזה משהו שבאמת אפשר
להרכיב, כי אנשים אוהבים לריב ולהילחם, ולכן אף פעם לא נתפוס
את החיים כמו שהם באמת.





אני הולכת ברחוב. כבר עשר בלילה. מה זה? לאן נעלם הירח? רגע,
מה התאריך העברי היום? שמתי לב שתמיד כדי לבדוק דברים כמו מולד
הירח או חופשה מבית הספר או מהעבודה פתאום אנשים נזכרים בזה
שיש גם לוח שנה עברי. עם אותיות וגימטרייה ורק עם אחד שסופר
בצורה הזו. אז היום היוד... כמה... אה! ליל הסדר היה במוצאי
שבת, שהיה י"ד בניסן (לפחות למדתי משהו משעורי תנ"ך), היום יום
רביעי, מה שאומר שעברו כבר ארבעה ימים, מה שאומר שהיום זה הי"ח
בחודש. שזה שמונה עשרה. שזה בערך אמצע החודש. מתי הוא נגמר -
כף משהו? למד? אז באמצע החודש הירח מלא ויפה ועגול, אז לאן הוא
נעלם לי?
יש אנשים מאחורי. זוג ילדים וזוג מבוגרים, ואין קשר בין שני
הזוגות. אני הולכת עם הגב לכיוון ההליכה - מסובבת את הראש,
מביטה לכל כיוון, ועדיין אין ירח, רק כוכבים. גם זה בקושי.
אולי זה כי אני באמצע העיר ויש מלא אור. בחוץ בים יש מלא
כוכבים, גם במדבר, ובכל מקום שרחוק ממפלצות הבטון והאספלט
שאנחנו יצרנו. אולי הירח ברח מהמפלצות? אולי הירח בכלל הלך
לחפש כוכב לכת אחר להסתובב סביבו במקום הכדור המזוהם שלנו,
שנתון תמיד בזמן שאול שאנחנו מתעקשים לקצר. עוד כביש, עוד
ספריי מעאפן של שלג ליום העצמאות- מה זה משנה.
יופי, הברחנו אפילו את הירח.





מה שמזכיר לך הכי טוב והכי חזק שאתה חי זו הרגשת הזרם בבטן.
הוא תופס אותך איי שם בין הפופיק לטחול ואז מציף את כולך
בחיוך. פתאום אני מוצאת את הירח. הוא עומד לו שם גבוה בשמיים
ובוהה בי. אולי אפילו מחייך. מוזר, מזמן לא ראיתי שמיים אפורים
בלילה. הירח זורח והפנים שלי נוצצות מאושר שמצאתי אותו. יש
ירח. יש סוף טוב.
כל הירח וההילה והלילה שמעבירים לי זרם בבטן- כמובן שעל הפנים
שלי מתפשט מייד חיוך ענקי. הירח זוהר ואני זוהרת אליו בחזרה.
כל אחד מאתנו מחייך לשני. אני מהנהנת קלות ולוחשת בשקט תודה.
תודה לירח, ותודה ללוח שנה העברי, ותודה לזוג הילדים ולזוג
הצעיר שהלכו מאחורי וגרמו לי להעריך את זה שחיפשתי את הירח. כי
זה משהו שלא כל אחד היה עושה.

אני על גג העולם - חול בין האצבעות, ירח בעיניים וחיוך ענקי
שמתפשט בתוכי.
אולי ככה החיים נראים באמת? ככה - עם ירח שנראה כאילו המכתשים
שלו מציירים כנר שמנגן עם חיוך שמציף את כולך.
אלוהים אדירים, אולי יש לי סיכוי להגיע לגבעתי?! זהו, מהיום
אתחיל לחיות, להאמין רק לסוף הטוב, לבכות כשהבלון יברח לי מהיד
וירחף באוויר. כמו ילדים. ילדים חיים. חיים באמת. גם אני
יכולה. ילדים מסתכלים על החיים בלי פוזה, בלי מסכות. חיים
ערומים. וזה בסדר, וזה טוב, זה אפילו נהדר! זה שלם.
בדיוק ככה זה צריך להיות.
אז מהיום אני אאמץ את המנטליות של הילדים, שממילא כבר קודם
קסמה לי.
כי אולי אם מסתכלים על החיים כמו שהם באמת,
אם מסתכלים על החיים כמו שהם באמת אולי באמת חיים אותם.





מוקדש לשחר ורוני
ובעיקר אלייך, כי חייכתי יותר ממך מאשר מהירח.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
חתולים מסורסים
הם ה-דבר.

שמואל
איציקוביץ'.


תרומה לבמה




בבמה מאז 8/11/08 8:03
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
שחר צוק

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה