מחשבות שזיקקתי מלילה אחד. ניצוצות שמשורר היה יוצק לשורות
שקולות.
בכל פעם מחדש, כאילו תהום פעורה בינינו, עד שפיותינו נפערים
לגשר עליה באחת, או שמא לצלול לתוכה יחדיו.
בזמנים כתיקונם, מילותיך כה מדודות. רק בסערת הזרועות
והצוארים, שמי נפלט מפיך חד, קטוע, מעוטר. אמרו לי, שזו שעת
הסרת המסכות.
לרגע חפרנו זה בבשרו של זה, כטובע האוחז בציצת שערו.
פתע פסקנו, וידיך רפרפו בי קלות, ואני רק חשבתי: שלא תהיה זאת
שוב אהבה של קיץ.
גלים רבים היכו כבר בחופנו, הפקידו בו את משקעי התום והיאוש,
שכבה אחר שכבה. ומה נותר בי כעת? הכמיהה לנשום אותך. שנים שאני
מנגן את הפרק השלישי של הפנטזיה של שומאן, ורק עכשיו אני יודע:
זאת בדיוק השורה שהוא ביקש לכתוב לקלארה.
