הכל קרה לו מוקדם מדי, לחיים יהושע.
חיים יהושע, שאף אחד, כולל הוא עצמו לא ידע מעולם אם חיים זה
השם הפרטי או שם המשפחה.
הוא יצא לאוויר העולם כשאימו היתה בחודש השלישי. עוד לא ראו
בטן, עוד לא הספיקה לפתח קפריזות הריון- והוא בא: 6.5 ק"ג, ראש
מלא שערות ופה מלא שיניים. תוך חודש למד ללכת ולדבר, ובגיל שנה
החליף מדי פעם את אביו במכולת.
בבי"ס ענה על שאלות לפני שהן נשאלו. המורה עוד לא אמרה בוקר
טוב והוא כבר הצביע ואמר:"כה אמר זרתוסתרא". כשהיא אמרה "פיתחו
מחברות, ילדים" הוא חישב, מצא וקרא בגאווה "17.5 וולט".
גם כשהיה פולט שטויות בעליל כמו "פרנץ בקנבאואר" בשיעור תנ"ך,
היו בטוחים שזה איכשהו  קשור לנושא. המערכת, מיותר לציין יחסה
לו גאונות, ובגיל 6 הוא הגיע לכיתה ח' והשתלב בלא קושי. "רק
תתגלח", ביקשה  המורה  אילנה.
בתום הלימודים, ב- 3 אחה"צ, הוא היה מצליח בדרך שרק הוא ידע -
לתפוס את האוטובוס של 12 הביתה. להפסקת 10 היה יוצא ב- 9
ולחופש הגדול כבר באפריל. כזה היה - הכל קרה לו מוקדם.
כאשר נכנס מישהו למכולת, חיים יהושע כבר הגיש לו את החשבון.
הלקוחות סמכו עליו ואהבו אותו. איך אפשר שלא לאהוב מישהו שעונה
לך "טוב תודה, ואיך אצלך?" עוד לפני ששאלת לשלומו? הבעיה
היחידה איתו היתה, שאם הוא היה בא להתנצל בפניך - היית יודע
מיד שבעתיד הקרוב או הרחוק הוא עומד להזיק לך. ואיך תכעס על
מישהו שנכנס במכוניתך החונה כאשר הוא כבר התנצל מראש? הכל, הכל
קרה לו מוקדם.
כשהיה פוגש אישה שמצאה חן בעיניו, היה מיד מציע לה הסכם
גירושין הוגן ומציע שישארו ידידים, "העיקר שהילדים לא יפגעו".
הנשים, מיותר לציין, יחסו לו מופרעות קלה, והוא נותר בגפו.
הוא היה נכנס למסעדה ושואל את המלצר: "אז מה יש לקינוח?". זאת
היתה שאלה למען הנימוס. הוא ידע היטב מה  יש לקינוח כי, אם
תסלחו לנו, הוא היה כבר בשלב בו הוא מפריש דברים כמה ימים לפני
שהיה אוכל אותם.
 בעצת המשפחה, הוא החליט להשתמש במגע המידאס שלו  על מנת
להתפיח את חשבון הבנק שלו, אך אחרי חמישה שבועות רצופים בהם
זכה בפרס הראשון בלוטו, הוחלט לאסור עליו להשתתף בהגרלות או
להכנס לבורסה. בכל בתי הקזינו בעולם הוא היה אישיות בלתי
רצויה. וכך, בלא חיי חברה משמעותיים, בלא יכולת להנות מסרט
מתח, משחק כדורגל, מסעדה או סתם ויכוח קולני עם שכניו - הוא
מת, משעמום.
אך כמו תמיד - גם זה קרה לו מוקדם מדי. בעוד הוא מתנהל מת
לגמרי במערכת הפרטית שלו, הסביבה מתנהלת בהפרש של כמה פאזות
אחורנית. בקיצור, כולם המשיכו להתייחס אליו כאדם חי.
חשבונות המשיכו להגיע אך הוא לא שילם. פקיד השומה  לא יכול
לגבות מס הכנסה מאחד חיים יהושע ז"ל.
הוא גם לא הלך למילואים יותר. כשבאו ממשטרה צבאית לדרוש
בשלומו, הוא פתח להם את הדלת והודיע שלא ישרת יותר בצבא כי הוא
מת לגמרי. המ"צ שמעו כבר תירוצים משונים בחיים שלהם, אבל זה
שבר אותם לגמרי והם חזרו על ארבע לניידת, לא לפני שניחמו את
הז"ל הנ"ל על מותו-שלו.
עם מקום העבודה הוא הגיע להסדר סוציאלי מיוחד: ימי מוות. "אם
הייתי חולה הייתם נותנים לי ימי מחלה?", שאל, "יופי. אז אני
מת. תנו לי ימי מוות". וכמו המ"צ, גם חשב השכר נשאר עם הלשון
בחוץ  ונאלץ לחתום על הטפסים שהוגשו לו ע"י המנוח.
מכאן והלאה הוא פרק עול לחלוטין. הוא נכנס באין כניסה, חנה
באין חניה, דרך על הדשא והוציא ידיים דרך החלון ולא יכלו לעשות
לו כלום. "זה לא שיש חיים אחרי המוות", התמוגג ז"ל, "החיים
מתחילים אחרי המוות".

עד שהגיע ה- 24 באוגוסט, היום שבו הכל מתהפך. קר הופך לחם, הר
הופך לים וכאן הופך לשם. כולם נזהרים מפני היום הזה כמו מאש.
גם חיים יהושע, בעיקר מאז שמת וחייו השתפרו ללא הכר. אלא
שבאותה שנה המציאות היכתה אותו בנשק שלו: ה- 24  באוגוסט חל ב-
22 באוגוסט!!
לזה הוא לא היה מוכן. הפעם המציאות הקדימה אותו! כבר לא היה
הפרש פאזות, ואם כבר אין הפרש פאזות- חיים יהושע ז"ל היה צריך
למות.
בפעם הראשונה בחייו הוא עלה בשעה 3 על האוטובוס של 3, שהתנגש
כעבור עשרים דקות באוטובוס של  12.
נגמרה החגיגה. הכל בא על תיקונו: חיים יהושע ז"ל מצא את מותו.
רק בעיתון למחרת לא ידעו אם ההרוג בתאונה הוא חיים יהושע או
יהושע חיים.