כל בוקר בשמונה הם עולים לרכבת
בדרך להרוויח את מטה לחמם.
וכל אחד מהם חושב, וכל אחת מהן חושבת
על עוד יום אפור ומשועמם.
וכמו גוש הם צועדים וחוצים את הרחוב,
ויחד ממתינים שהרמזור כבר יתחלף.
ונושמים את אובך העיר האפור והצהוב,
ואיש על פני איש הולך וחולף.
ובכל ערב בחמש הם עולים לרכבת
בדרך הביתה עם תום עמל יומם.
וכל אחד מהם חושב, וכל אחת מהן חושבת
על עוד מחר אפור ומשועמם.
ואולי מבטים יצטלבו -
הבחור הזה נראה לי מוכר...
אה, זה בעצם ההוא
מאתמול וגם בטח ממחר.
היא לא תאמר לו שלום,
הוא לא יתעניין בשלומה,
היא לא תשאל "איך עבר היום"
הוא אפילו לא יודע מה שמה.
כך הם עולים לרכבת ונוסעים
בכל ערב בחמש וארבע דקות בדיוק,
ובערך בשש הם שבים ומגיעים
לעוד חדר קטן דחוק וחנוק.
זה לא עוד שיר עצוב,
זה שיר על אנשים.
זה לא עוד שיר עצוב -
זה שיר על החיים.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.