חושך והד בחדרי נשמתי
דלתותיה נעוצות בחלל אשר חובקת
שמורות בפלדה ובאש.
זעקת געגוע כמאורות מתגלגלת
למשב אוויר ישן
אשר ירגיע את עצמת המכה

בכנף חסרה אתגבר על הקור
בין שפתיים רועדות לחישה זו לטפה לי
וריחפת אל הזוהר שבדמעותייך לא מצא השתקפות
זיכרון מאחורייך, ללא מפתח הותרת
ואתך - חלון, רוח, כזב, ותקווה.

אגם של יצירה מקהה,
אחר אור לא תר אני.
מנוח בי מוטל והקרירות מקלה.
בטוח אני, בחום את מוקפת
וכן, עוד אכפת לי
אך לא אלייך הגעגוע
כי אל היציאה.