קרה לך פעם שפשוט לא ידעת מה לעשות? להרגיש מין עקצוץ כזה בקצה
האצבעות, כשהגוף לא מצליח למצוא את התנוחה הנכונה? את הדחף
פשוט לקום וללכת? ללכת אליה? לדעת שאין בעולם כוח שיוכל להחזיק
אותה רחוקה ממך?
אני מאוד מקווה שיצא לך פעם להרגיש ככה.
ככה הרגישו האבירים כשהם יצאו לחפש אגדות, מלחים בחיפושם אחר
אדמות אבודות, הרפתקנים בדרכם למסע מסוכן, וילדים ברדיפה אחר
חיוך של האהבה ראשונה. אנשים עלולים לבלות חיים שלמים בלי
לחוות את הרגש הזה. מה גורם להרגשה הזאת? איזה תחושה מביאה
אותנו לידי כך שאנחנו מניחים את כל החיים שלנו בצד, ומתמקדים
בדבר האחד והיחיד הזה. האם תינוק קטן עם כנפיים מסתובב בעולם
ומשחרר את חיציו ללא רסן? או שזה פשוט הטבע שלנו לשאוף לנשגב
מאיתנו, להיצמד אל אותו מושא כמו אל אוויר לנשימה מפאת הפחד
שמה ניפול, ונמצא את עצמו מתבוססים בבדידות של חיי היומיום.  

אני אולי נאיבי, אבל אני מאמין באהבה ממבט ראשון. מבחינתי זאת
המקבילה לתינוק קטן עם כנפיים. עד לא מזמן לא האמנתי בזה,
חשבתי שברצוני להיות עם מישהו אחר על מנת לא להיות לבד, לא
להיות בודד.
טעיתי.
לאחרונה, מצאה אותי מישהי שהמשמעות של להיות איתה היא הרבה
מעבר לבדידות. מצאתי מישהי שמשלימה אותי, שעושה אותי ואותה
ביחד לשלם. בחורה שבאמת - "נבראתי לה". מה שיפה בזוגות כאלה
הוא היכולת שלהם לצמוח. הדרך בה הם מעצבים את אישיותם סביב
אותו גבעול, מנתבים ומגששים, נכשלים ומצליחים, קמלים או
פורחים. והכול ביחד. הגורל שלהם שזור בחוט החיים, והם טווים
אותו ביחד. יש אנשים שהגורל שלהם הוא להיות אחד .

פעם שמעתי ש"האבירים לקחו כבר את כל הנסיכות, ודהרו אל עוד
אופק מתוק, הסופים הטובים נסגרו בספרים, ואגדות נשארו אגדות".


היא האגדה שלי. היא. היא נושמת, מתרגשת, צוחקת ובוכה. היא
אמיתית. והיא שלי.