אני לא אשכח את הטיול הזה בחיים,  יצאנו אליו ביום שבת. מעלינו
היו שמים כחולים שרמזו על מזג האוויר הנהדר שילווה אותנו שם,
הג'יפ, שבאורח פלא כבר התלכלך לחלוטין, היה עמוס באופן אבסורדי
בכל הציוד שהצלחנו לחמוס מהקיבוץ. חיוך התפשט על פניי בזמן
שדמיינתי אותנו נדחסים, כל השבעה, לאוטו האומלל. אני, מתוקף
היותי הפצוע בחבורה ואחראי חמ"ל, הייתי הנהג.
אחווה אמיתית הייתה בטיול הזה, רק אנחנו - הקומונה, מקור
הגאווה של שבעה מושבים שונים, עלי הכותרת של הנוער הישראלי.
כולנו עשינו את השנת שירות ביחד, כולנו התגייסנו ביחד. אני
לעולם לא אשכח את המבטים שלנו, ילדים בני 19 שרק מחכים לכבוש
את העולם, מבט תמים בעיניים בורקות, מאמינים שאין כוח בעולם
שיוכל לגבור עלינו.
הטיול היה מדהים, הרים מצהיבים עד קצה האופק, ומעיינות נסתרים
שצופנים בתוכם סוד נעורים והתעלות. ביום הראשון חיכיתי להם עם
הג'יפ בנביעה שפורצת מהצוק, מתחתיה נמצאה בריכה עם מים צלולים
כבדולח. אני זוכר שהמחשבה הראשונה שעברה לי בראש ברגע שחזיתי
בפיסת גן העדן הזאת היה- "מה קיבינימאט יש לנו לחפש בחו"ל"? זה
היה הטריגר... עד אז המחשבות עליה אפילו לא עברו בראשי, עוד
הוכחה לכמה חזק היה הרושם שהותיר עליי המקום הזה.
כשהמחשבות עליה מתרוצצות הן לא מרפות. היא מסיירת במחשבותיי
גוערת כאן מתקנת שם, מחטטת בנבכי נשמתי, משחקת בנפשי. אני
האסיר שלה. ראשי מתחיל להיות סחרחר כשדמותה עולה בעיניי. שערה
השחור גולש על כתפיים רכות, עדינות, היא נראית כל כך שבירה, כל
כולי רוצה לאסוף אותה אליי. מבטה פוגש במבטי, עיניים ירוקות
קסומות שלא מרפות, קוראות בי כבספר פתוח. עורה הצח, הטהור,
מסנוור אותי, אני מרפרף בעייני על גופה המושלם, מתעכב על
השפתיים שכמעט נשלפו מתוך ציור של אומן, השפתיים שניחמו אותי
והעבירו אותי כל כך הרבה לילות קשים. אני מסתכל על דיוקנה
בראשי ואינני מוצא מנוח. בעודי חולם בהקיץ על דמותה, אני מוצא
את עצמי נזרק למים הקפואים, מקלל את חבריי על חוסר תשומת הלב
שלי.
הם המשיכו בטיול ואני נשארתי עם הג'יפ במעיין, להנעים את זמני
עד שניפגש שוב לקראת הערב בחניון הלילה. שכבתי שם, ערום כביום
היוולדי בלי שום דאגה שבעולם, מודה לאלוהי על מנת המזל שנפלה
בקרבי, לזכות גם בה, בנסיכה היקרה שלי, וגם בהם, חבריי לקומונה
שלא הייתי נוטש בעד שום הון שבעולם. וכך נמשכו כל הארבעה ימים
- הם טיילו ברגל, ואני, הפצוע, חזרתי כל בוקר למעיין, שפשוט לא
הצלחתי להתרחק ממנו.
באחד הלילות ישנו על גבעה משוננת, ליד חורבות של מצודה ישנה.
עליתי לשם בשקיעה עם ספר, מצאתי לי איזו פינה שקטה שאני אוכל
להתחבא מהרוח, אבל עדיין איכשהו להציץ בשקיעה. ישבתי שם וקראתי
איך הסופר מתאר את אהבתו הגנוזה, אני קורא על הנסיכה שלו
ומדמיין אותך, וחושב לי אם הייתי כותב ספר כך הייתי מתאר אותך
כשפתאום, איך שהרמתי את הראש, בשנייה שאני קולט את השמש,
מפציעה בי ההבנה שזה הרגע הכי קסום בשקיעה, השלב שבו השמש
בדיוק נוגעת בקצה ההר, אני מסתכל על זה וחושב שההר נברא לשקיעה
הספציפית הזאת, לרגע הזה, בשבילי, וכל האופק, גם אם זה רק
לרגעים ספורים, נצבע בשלל צבעים מרהיבים. אני יושב שם על
הגבעה, רואה את כל היופי הזה פרוש לפני, ומתפשטת בי מעין הרגשה
שזו השקיעה הראשונה שלי, שמעכשיו כל השקיעות יהיו שונות. בגלל
השקיעה הזאת, בגלל שהיא הייתה כל כך מיוחדת. חיוך משתרע על
פניי. מתפשטת בכל גופי התחושה שחוויתי את הרגש הזה פעם, כל עצם
בתוכי בוערת, לוחשת את שמה, כל וריד ועורק משנים את מסלולם כדי
ליצור את טווי פניה. אני מתמסר לרגע, מודה לשקיעה שגרמה לי
להבין. ההבנה שהיא, כמו השקיעה הזאת, היא הרגע הכי קסום בחיים
שלי, ושמעכשיו, אחריה כלום לא יהיה דומה... התובנה שכל הרגע
הזה שסיפרתי עליו, הדיוק הפנטסטי של כל פרט ופרט, הרושם
שהחוויה הזאת השאירה בנפשי המצולקת. ככה אני מרגיש איתה, כל
פעם מחדש זאת ההרגשה שתוקפת אותי. כל שיחה שלנו, כל מכתב, כל
פעם שאנו מתנים אהבה, כל שנייה שאני מעביר במחשבות עליה.

פתאום הבנתי שכל חיי ישתנו בזכותה.