בבר, שמתחת לחלונך, שרים עוד שיר אהבה,
שרים עוד שיר של תקווה, ואתה איתם שם.

חלומות רצים אל מול עיניך,
ואתה מרחיק אותם, אך אתה כאן,
רחוק מאוד מהחלומות שלך, מהגורל שלך.

אך אתה בורח רק לרגע, לא רוצה
באמת לשכוח מי אתה, לא רוצה
לרוץ לעולם חסר תקווה, לא רוצה
לצאת לאוויר העולם הקר לבדך...

ואתה מפזר רשת של שקרים סביב עצמך,
מפחד לגעת בעולם בידיים של תמימים,
אך זה מי שאתה.

חומה של שקרים צומחים בראשך,
אך מה תעשה כשהחומה תחשף,
מה תעשה כשתתעורר שוב אל מול השמש הבוערת?

המשקה לא לעד ישאר כמגן
כנגד נשמתך הבוערת בתסכול אל מול
חוסר היכולת שלך.

רץ בראשך בין זאבים לדרקונים,
קורא לאלים בשמם, מרים את העט,
אך שום מילה לא נכתבת על הדף
למה אתה לא רוצה לנטוש את הדרך לגיהנום שלך?

למה אתה לא יכול לשכוח, למה אתה
לא יכול לחיות כמו כולם, רק להיות... ולא לקוות?