נתקלתי בקושי רב כאשר ניסיתי להגדיר את דמותו של אריך המצורע;
שמו של ברון הפשע הזה לא נשמע במקומות רבים. ידוע שהיה ממוצא
אלסיאני, וידוע שכשנתיים לפני תחילת סיפור זה, הצליח לפלס את
דרכו עד להנהגת הענף המקומי של אחוות רובה-הקשת בפורגון סיטי,
בנסיבות שעירבו שפיכות-דמים רבה למדי. עם זאת, אף שלא חס על מי
שהתנגד לו והטיל מורא על כפופיו, הוא היה נבון דיו כדי למצוא
איזון בין הכוחות הפועלים בפורגון סיטי: חצר המלך המושחתת,
גילדת הקוסמים שידה בכל בממלכה, הגילדה השחורה של איקרוס
ומדיניות החוץ של המלכה-הנביאה. מסתוריותו נעוצה בחלקה בכך
שמעולם לא נצפה ללא ברדס או כובע מכסה על ראשו; מכאן הכינוי
שזכה לו, המצורע. אבל דבר מתמיה הוא, שדומה שגם המכשפה גהאנה
מארידיקוס, מעסיקתו, לא ידעה מי מסתתר תחת הברדס.

בשלב זה מאט כבר היה מספיק חכם כדי לדעת שעוקבים אחריו. מי,
היכן ואיך, הייתה זו כבר שאלה אחרת.
פורגון הייתה הממלכה הקטנה ביותר מבין שבע הממלכות. בתקופת
שושלת מייגלאן, אסטלון משלה בפורגון ביד רמה, אבל הביאה שגשוג;
את פאר הבירה שלהם חייבים הפורגונים לכובשיהם. לאחר מלחמת
האזרחים, מתיאס הראשון "האריה" נתן עצמאות לפורגון והתחייב בשם
ביתו לא לשוב לשם ככובש - אם כי מאט ידע שלאימו יש השפעה רבה
בחצר הממלכה. ישנם אסטלים אשר עדיין חושבים עליה כעל
"הפרובינציה". גילדת הקוסמים, שטירתה המרכזית הייתה באופן טכני
על אדמת פורגון, "ביקשה" מן המלך הטרי אוטונומיה - וכך החלו
כמאתיים שנה של התערבות הגילדה בפוליטיקה הפורגונית.
מצפון לה שכנו הרי הברזל, מעבר להם שכנה ממלכת אלסטור ההררית,
ואלסיאנים היו נוסעים משך ימים רבים בנתיבי ההרים הפתלתלים כדי
לסחור עם הפורגונים בימות הקיץ - בחורף השלג בהרים הוא
בלתי-עביר. מדרום הוביל נהר אריד, עליו שוכנת ארידיקוס, אל
העיר האסטלית רידה שם התאחד עם נהר אסטל וירד מאות קילומטרים
עד ליסנדריה, הכרך ההומה באנדרוס. ממזרח נהר אריד הפריד בין
מישורי אסטלון ובין שפלות פורגון. ממערב, נחה ימת פורגון
הגדולה כממלכה עצמה, והפרידה כמחסום בין הפורגונים לבין
הברברים מטנאקה. חבל-הארץ כולו התעקל לאורך חופי הימה, כאשר
בצפון מצויים העמקים במורדות הרי הברזל, במרכז הבירה ההומה,
פורגון סיטי, ובחוף הדרומי שכנה טירת הגילדה הענקית,
גילדסטרום, על אי בשפך נהר לוס. עקב מצב הדרכים, הדרך היחידה
להגיע מארידיקוס אל הטירה הייתה לעבור דרך הבירה ולפנות דרומה
לאורך החוף - אם כי הקוסמים החזיקו מגדל בפורגון סיטי לשירות
האוכלוסיה, כך שזה לא תמיד היה נחוץ.
ולשם אולי אצליח להגיע, חשב מאט, אם אצליח לאבד את המעקב.

עברו יומיים מאז עזב את ארידיקוס במפח-נפש; הלילה ההוא בשוחה
גרם לו להצטננות, בנוסף לכל, ממנה ניסה מאז להיפטר ללא הצלחה.
לא היה לו מושג כיצד ייצא מההתחייבות שנתן לגהאנה. אבל הייתה
לו תקווה שאולי גילדת הקוסמים תצליח למצוא את הגנב המסתורי
איכשהו, אולי דרך אבן-המישור המסתורית, ואולי תוכל גם לתת לו
מחסה מזעמה של אחוות רובה-הקשת. אם לא תהיה לו ברירה, הוא עשוי
אפילו לחשוף את זהותו בפני הגילדה כדי לקבל את המחסה הזה.
בתרחיש הטוב ביותר, אולי אפילו אחיו החורג ג'יי יוכל לעזור לו.


היה זה בוקר מעונן מול חומות פורגון, והדרך אל השערים הייתה
בוצית מגשמי אמש. כשהתקרב יותר ראה מאט יותר ויותר בתים בנויים
סמוך לדרך עד שהפכו לשכונות עוני קלסטרופוביות משני צידי הדרך
- וזה היה רק מחוץ לחומות.
כעת כבר היה בטוח שעוקבים אחריו, עת דהר ברחובות מפותלים שהלכו
והפכו מרוצפים; אין זו בעיה ל"רובי-הקשת" להתחבא כאן. האם הם
בחלונות הבתים? בסמטאות? על הגגות? למאט היה נדמה כאילו כל
עובר אורח או קבצן-נדבות זועק ברחוב, כל ילד וכל זקן עם מקל
מסתכלים עליו.
דבר-מה, דבר-מה גדול במיוחד, הסיט את תשומת-לבו.
חומות העיר היו לפחות בגובה של שנים-עשר מטרים, וזקיפים פיטרלו
באיטיות על ראשן. שני הצריחים הרבועים שמשני צידי השער הגדול
של פורגון סיטי נסקו כשני מטרים נוספים מעל גובה החומות. בקשת
מעל שער הברזל המורם התנוסס הנשר הנוסק, סמל ממלכת פורגון. הן
יותר גבוהות מבאסטלון סיטי! השתאה מאט. כשאהיה מלך, אצווה
להגביה את החומות; זו בושה לאומית!
המשמר סמוך לשער לא היווה בעיה. שני השומרים משני צידי השער
עמדו בפנים משועממות למדי; כשהתקרב הבחין מאט כי הם לא מגולחים
- אף ששריון הטבעות שלהם, קסדותיהם, מגיניהם וחניתותיהם הבהיקו
למרחוק.
לא הייתה לו יותר מדי בעיה למצוא את הגילדה; הייתה זו עוד חצי
שעה של רכיבה. פורגון סיטי הייתה גדולה פי שלושה מארידיקוס,
וקצת פחות מאסטלון סיטי. חרף הפרנויה, מאט לא הצליח לדעת
בוודאות אם מישהו צופה בו או לא; ייתכן שמשך אליו מבטים כי
נראה כאביר אסטלי באמצעה של ממלכה זרה. אבל הוא לא הוריד את
מפלס ערנותו. רובי-הקשת לא יתפסו אותי כאן. לא היה קשה לזהות
את המגדל העגול; הוא היה בקוטר ארבעים מטרים, הוא ניצב במרכזה
של כיכר שוק סואנת, והוא היה הגבוה ביותר באזור - אם כי לא כמו
ארמונו של המלך. הסמל הגדול שנחרט מעל קשת הכניסה, מעגל המכיל
משולש הפוך, אישש את ההנחה הזו. מאט מצא בשוק איש שניהל אורווה
ארעית והשאיר את "חמור" אצלו תמורת שתי שמשות נחושת לשעה.
הנסיך נכנס למגדל במהירות.
האולם הרחב היה עשוי שיש קיאנזי כהה; תמונות שונות של קוסמים
תלו מהקירות. בצידי האולם היו מושבי המתנה לא מעטים, עליהם כבר
ישבו מספר קוסמים מנומנמים. אבל איש לא עמד ליד הדלפק, לכן מאט
ניגש לעבר פקיד הקבלה, קוסם צעיר ומזוקן בגלימה סגולה הכהה
האופיינית לקוסמים העובדים בגילדה.
"כן, אביר?" שאל הפקיד באדיבות מכנית. "במה אוכל לעזור לך?"
"אני צריך לדבר עם המנהל." אלתר מאט.
"באיזה עניין?"
"עניין ביטחוני." אמר מאט.
"המממ." אמר הפקיד.
"המממ מה?" שאל הנסיך.
"המנהל יוכל לראות אותך." השיב הפקיד.
"זה נהדר! תכניס אותי." מאט התכונן לזוז.
"אבל לא עכשיו." אמר הפקיד בנימה חדה.
"מה?"
"יש לי מקום בשבילך," אמר הפקיד. "בשבוע הבא ביום -"
"זה לא יכול לחכות עד שבוע הבא." אמר מאט.
"זה יצטרך לחכות." אמר הפקיד.
"אבל-"
"בלי אבל. זה יצטרך לחכות." אמר הפקיד. "יום ראשון, שתיים
בצהריים. יום טוב."
"אי-אפשר-"
"יום טוב."
מאט היה במלכודת. הוא יכל לחשוף את עצמו ולנסות למשוך בחוטים
המלכותיים; הוא יכל לנסות ולבלף, דבר שגהאנה כבר העירה לו
שאינו מצטיין בו; והוא יכל לחשוף לפחות חלק מהסיבה מדוע הוא
כאן. אבן-מישור, כך הבין עד עכשיו, היא דבר נדיר מספיק כדי
שמנהל מגדל הגילדה בפורגון סיטי יתעניין בו.
הוא הוציא את האבן מתיקו וחשף בפני הפקיד את זוהרה הירקרק
המהבהב. "מה זה?"
"אתה הקוסם. תגיד לי." אמר הנסיך.
הפקיד הופתע למדי. "היכן השגת אבן כזו?" שאל בחשש מסוים.
"אני צריך לדבר עם המנהל שלך."
"אני מבין." אמר הפקיד. "תתלווה אליי דרך המעבר הזה." הוא
הצביע על דלת מאחוריו. הדלת נפתחה למדרגות שהתעקלו מעלה ושמאלה
סביב המגדל. הפקיד הוביל אותו לאחת מהדלתות, פתח את הדלת
ונכנס.
מאט נכנס אחריו, אבל הוא לא הספיק להסתכל סביבו - ולכן יכל רק
לשמוע מישהו מאחוריו אומר "דאינאס", לפני שכאב ראש פילח את
ראשו והוא התמוטט.

מאט התעורר לפרקים, ועדיין לא יכל לראות כלום, בריח נורא של
שתן, ריקבון וחלודה; נראה כאילו הוא נמצא במקום רטוב ואפל, וכי
הוא בתנועה - ליתר דיוק, נסחב על ידי אנשים שונים. סביבו שמע
זרים הולכים בתוך שלוליות, אולי שלושה אנשים. בכל פעם שקלטו
שהתעורר, מישהו היה אומר "דאינאס" שוב וכאב הראש היה חוזר
ומטיל אותו לחוסר-הכרה. במקום מסוים, שכנראה היה יותר מואר כי
מאט לבסוף קלט שהוא רואה השתקפות של אור שמש על הרצפה - מבעד
לבד הקשור לעיניו. הוא לפתע הרגיש כי האיש שסחב אותו מעביר
אותו לאנשים אחרים - אם כי הוא חש זאת בקושי באברי גופו.
אותם אנשים, כאשר גררו אותו, השתמשו בשיטות פחות נקיות כדי
להשתיק אותו - הם פשוט הטיחו את ראשו באיזשהו קיר. אחר כך שמע
המולת רחוב בקרבת מקום, ולפרקים חש שמש מחממת את עורו, אף שרוב
הזמן נעו בצל. רק כששמע סוסים ברחוב הבין שלא שמע סוס אחר כל
אותו הזמן. איפה "חמור"? גם שריונו של מאט לא היה עליו.
לפתע שמע אנשים יורדים במדרגות אבן, ושוב היה באותה צחנה
נוראה, במקום רטוב ואפל. אחרי דקות אחדות הריח הזה התחלף
באוויר קריר ויבש, אבל האפלה עדיין הייתה אותה אפלה. הוא שמע
את מלוויו עוצרים כמה פעמים ומדברים בקולות ניחרים, מבקשים
"לפתוח את הדלתות." הדלתות אכן נפתחו בפניהם, ועד מהרה צעדו
שוב. הם נתקלו ביותר ויותר דלתות, עד שלבסוף שאל שומר: "איפה
הייתם? הוא מחכה כבר שעה."
"הכלבים של הארכימג איחרו." אמר אחד ממלוויו. "הוא לא כועס,
נכון?"
"לא." אמר השומר. "אבל זה לקח לכם יותר מדי זמן." והוא פתח
דלתות כבדות.
האיש שסחב את מאט על כתפו צעד קדימה וללא אזהרה הפיל את הנסיך.
מאט נחבט ברצפת האבן עם צדו השמאלי. איש התקרב אליו ונגע
בראשו. מאט נאבק, אבל גילה שהוא קשור בידיו וברגליו. האיש רק
הוריד את כיסוי העיניים והתרחק.
מאט לא מצא יותר כוחות לקום, אז הוא נאלץ לבהות במצב מאוזן
בבימה שלפניו, בכס שהיה עליה, ובאיש שחור-הגלימה שישב על הכס.
מאט יכל בקושי לראות אותו במטושטש, כי אור-שמש שהגיע מצוהר
עילי סינוור אותו.
"מי אתה?" שאל מאט בקושי. "מדוע גילדת הקוסמים מחזיקה בי?"
"הגילדה?" לעג קול בס שנשמע למאט מוכר באורח מוזר. "כיצד
הגילדה קשורה לכך?"
"הוא ניסה לגשת לגילדה, האדון אריך." אמר אחד ממלוויו. "כך הם
תפסו אותו."
"אה, כמובן." אמר אריך. "השתולים בגילדה העבירו אותו לשחורה
והשחורה העבירו אותו אלינו." הוא צחק. "שבוי מיד שנייה."
"אם אתה לא מהגילדה, מי מחזיק בי?"
"סר אנדרו ווסטרידג'," אמר אריך, "האם אי-פעם פקפקת במקצועיותה
של אחוות רובה-הקשת?"
רוחו של מאט לא יכלה ליפול יותר ממה שכבר נפלה. הוא פלט חרחור
חנוק.
"תנו לאיש תא. הביאו אותו שוב אליי עם שחר." פקד אריך.

בחלומותיו ראה ראשים ניתקים באבחת-חרב מכתפי אנשים ומתעופפים
באירו-דינמיות מרשימה; איש מכוער וקירח, חרב בבטנו, יורק אליו
דם תוך שהוא שולח אליו מבט של חוסר-אמון; ופרצופה חסר-הרחמים
של מוכרת-קמיעות. בהשתקפות הנודדת של החלון המסורג הקטן שלו
מאט יכל לראות איך הצהריים הופכים לאחר-הצהריים, ובתורם מפנים
מקום לערביים, ללילה ולדמדומי שחר. הוא ישן והתעורר לסירוגין
על שמיכה מצחינה משתן ששימשה כיסוי לדרגש ברזל קשה. הנסיך היה
חלש מכדי לזוז. הוא לא טרח לחשוב על מילוט כי לא הצליח להשליט
סדר במחשבותיו. שינתו הייתה תלויה לחלוטין בעוצמת כאב-הראש
שלו. בכל כמה שעות הוא שמע במעורפל אנשים שנכנסים לחדרו. בשעת
דמדומים היה ערני דיו יכל להבחין שלפני הדלת ניצבת הארוחה שלו
- מגש עליו לחם עבש וספל מים. לפתע קלט עד כמה הוא צמא.
במאמץ על אנושי הצליח להזיז עצמו מספיק כדי ליפול מהדרגש
בחבטה, ובמאמץ נוסף הצליח לשלוח יד רועדת בפראות אל ספל המים.
כל אותו זמן חזר הכאב המפלח בראשו. היד לא הצליחה להגיע. בעוד
מאמץ כבד הוא זחל קצת לכיוון הדלת וניסה שוב. הפעם הצליח לגרד
באמתו את הידית של הספל וידו שוב צנחה על הרצפה. הוא הרים את
ידו לנסות שוב כאשר דלת הברזל של התא שלו נפתחה והסיטה את
המגש. הספל נפל על צידו וכל המים נשפכו. נותר למאט רק רגע
להתאבל בטרם ידיים גסות אחזו בשני זרועותיו וגררו אותו אל אריך
המצורע, אדונו החדש.
הדבר הבא שחש הוא סטירה חזקה על לחיו. "אמרתי, בוקר טוב!"
"מים..." מלמל מאט.
"תשקו את הילד." הורה אריך. "בכמה כוח השתמשתם כאשר העברתם
אותו, ראש-פח?"
"הוא היה כבר מעולף." אמר ראש-פח. "אולי הגילדה או הגילדה
השחורה עשו לו את זה."
"ראש... קירות..." ניסה הנסיך להגיד.
"ראש-פח." אמר אריך. "ראש של איש הוא דבר שיש להתייחס אליו
בזהירות."
"אני... אני מתנצל, אדון אריך."
"אין צורך בהתנצלות." אמר אריך. "הילד הזה הוא מגויס חדש -
מארידיקוס -  ובדיוק התכוונתי לשלוח אותו למלקולם. אם אגלה
שהוא  התמוטט ביום הראשון, ראש-פח, כל המלקות שמלקולם יראה
לנכון לתת לו יעברו באופן אוטומטי אליך. אני מניח שאתה כבר
מכיר את המגלב שלו?"
"כן, אדון אריך." אמר ראש-פח בחרדה.
"ובכן, נער," פנה אליו אריך, "הגיע הזמן שתרוויח את לחמך
באחווה."

"ובכן, חלאת אדם שכמוכם, הכל ברור?" שאל זקן בעל עין מזכוכית
בקול מרושע.
"כן, אדון." אמרה כיתת הילדים למלקולם.
מיד לאחר הפגישה עם ראש-פח ואריך נשלח מאט לאכול ולשתות כמה
שירצה - בטווח זמן של עשר דקות - והוא הרגיש קצת יותר טוב;
ולמרות שהואץ ע"י ראש-פח, גבר קירח ועצבני בעל ראש רבוע במקצת,
מאט הצטרף באיחור לחצר מעל האדמה בה החל השיעור הראשון שלו
באחוות רובה-הקשת. לכן פספס את כל ההדגמה של - ובכן, של משהו -
שביצע מלקולם.
"עכברוש!" שאג עליו מלקולם כאשר הגיע. ראש-פח נסוג מאחוריו
במהירות והותיר אותו לבד. "אתה מעז לאחר ביום הראשון?"
"הייתי חולה, אדון." כחכח מאט. הוא היה עדיין צרוד.
"חולה?! אנשים חולים לא מרוויחים כסף, ילדון. חמש מלקות בסוף
היום."
מאט פתח את פיו במחאה-
"במקומך הייתי שומר על הפה, חבר." אמר לו אחד המתלמדים.
מלקולם הוביל אותם חזרה אל המנהרות, משם למעלה בכמה סמטאות
ריקות מאדם ואז אל דלת ברזל עם עינית נפתחת. מלקולם דפק
והעינית נפתחה; ממנה יצא ראש-חץ קטן אבל בולט, שוודאי היה קצהו
של רובה-קשת טעון מאחורי הדלת. מלקולם אמר משהו לא ברור -
איזשהו שם של דג - והשומר פתח לו את הדלת. מלקולם הכניס את
תלמידיו קודם פנימה וסגר אחריו את הדלת.
הם עמדו בחדר רחב יחסית של בית נטוש. מאט סקר את כיתת הגנבים
מולו: כתריסר ילדים לבושי סחבות, מגיל שבע ועד גילו שלו,
התגודדו בחוסר-סדר. לא הייתה זו כיתת חיילים כמו שמאט הכיר -
אבל מצד שני, לא היו אלה חיילים.
"מי משוכני-הביבים ביניכם יודע להגיד לי מהו הבית הזה?" שאל
מלקולם.
"בית בטוח!" אמר מיד אחד מהילדים הצעירים. ילד כבן 12 - אולי
אחיו - מיד סטר לעורפו של הילד.
"מלקה אחת לך." אמר מלקולם בפיזור-נפש. במאט עלה דחף עז להכות
את האיש. "זהו אכן בית בטוח. והוא נקרא כך משום שהאחווה שומרת
אותו בטוח לחברי האחווה. והוא לא היה נשמר אם לא היה מוגן
באמצעות שומרים, באמצעות סיסמה, ויותר מכל - באמצעות רובי-קשת
שלא פוצים את פיהם בנושא. לכן, אם מעשיכם היום יגלו למישהו זר
את קיומו של הבית הזה כאן - אתם תצטרכו לחשוש יותר מחבל על
צווארכם מאשר מגלב על גביכם. תזכרו את הבית, איך להגיע אליו
ואת הסיסמה, ואם אתם נתפסים אל תזכרו דבר מזה. עכשיו אני הולך
להוציא אתכם לשוק הגדול; אני נותן לכם ארבע שעות. הביאו לי כל
דבר בעל-ערך. עשר מלקות למי שיחזור בידיים ריקות. זוזו!"
בזריזות הילדים החלו לצאת מן הבית; מאט נדחף בכניסה, אבל עד
שהספיק לצאת לרחוב רובם כבר התפזרו בתוך הסמטאות. למאט לא היה
מושג היכן השוק, כך שהיה חייב לעקוב אחרי אחד מעמיתיו החדשים
שעמד להיעלם גם הוא בסמטה צרה.
"חכה רגע!" צעק אחריו מאט, אבל הנער לא עצר. הנסיך קילל ורץ
אחריו בין שלוליות בוץ על רגליו הכושלות. לאחר כמה רחובות איבד
את הילד, אבל כבר שמע בבירור את שאון השוק לפניו. הוא הופתע
לדעת שהדוכנים והחנויות התחילו כבר בתוך הסמטאות הסובבות -
דומה שלשוק הגדול של פורגון סיטי לא היה גבול ברור. הקהל היה
רב ומגוון - כל שבע הממלכות סחרו כאן. כאשר נדחף בין האנשים,
הרגיש לא פעם ידיים זרות מחטטות בכיסי בגדיו. הוא התאמץ למצוא
אוויר לנשימה. מאט התחמק מעגלת ירקות, כמעט נתקל בסוחר
אנדרוסקי חמור-סבר, נדחף ברווח צר שבין שני דוכני פירות והסתכל
סביבו; ואז נעלמו הבניינים, ונשאר רק מבוך של שורות מתעקלות של
דוכנים - סואן, עצבני וככל הנראה אינסופי בכל כיוון שהוא.
אולי אתחבא כאן, ואריך לעולם לא ימצא אותי.
במחשבה שנייה פסל את האפשרות הזו. אריך כנראה יכל לעשות ככל
העולה על רוחו בעיר הזו, וכל שרץ בארגונים אחרים משתף איתו
פעולה. אם היה יכול לברוח, קרוב לוודאי שמלקולם לא היה משחרר
אותו כך. מעבר לכך, מאט היה מחוסר-כל בארץ זרה. אפילו זהותו
הסודית לא היוותה בעיה; איש לא יאמין לכך שהוא נסיך.
הבעיה הבאה ניקרה במוחו - הוא היה צריך להביא משהו בעל ערך
מהשוק חזרה למלקולם - אבל איך יוכל לעשות זאת אם אין ברשותו
כסף?
ההבנה הכתה בראשו רק כשראה אחד מן הילדים הצעירים בכיתה מחטט
בכיסיו של סוחר אסטלי כהה שיער וזקן בעוד זה מדבר עם סוחר אחר.
הילד הצליח לשלוף שקיק קטן שנראה כבד למדי, ודבר-מה מנצנץ.
מנסיך לאביר ואז לגנב, חשב מאט בקדרות. אני עושה שגיאות
איומות בקריירה שלי.
לאחר כמה התלבטויות אתיות, החליט הנסיך לנסות את מזלו בכיוס -
הוא לא ראה את ההדגמה של מלקולם, אבל כמה קשה זה כבר יכול
להיות?
הוא נכנס לתוך קהל צפוף, עמד באגביות לצד סוחר פשוט למדי ושלח
יד מפשפשת אל כיס בחלוקו. לא קשה בכלל.
"גנב!" נרתע הסוחר.
בשלב זה מאט ברח במהירות לכיוון ההפוך.
כמה אנשים חמושים ניסו לפלס את דרכם בהמון כדי להגיע אליו,
והוא היה צריך לפלס דרך בהמון כדי להתחמק מהם. הוא קפץ על דוכן
של לחם כדי להגיע לשורת הדוכנים הבאה אבל דוכן העץ התפרק תחת
משקלו, ולפתע מאט היה ישוב על הרצפה ומכוסה עד המותניים
בכיכרות לחם. איש משופם בכובע של אופה שעמד בסמוך החל להתנפל
עליו בצעקות. מאט תפס משהו, קם במהירות, והגיע במזל לאותו סבך
סמטאות שכעת הוא הכיר.
לא לקח לו יותר מדי זמן לחזור על עקבותיו עד לבית הבטוח; אבל
כשהגיע לשם, קפא לפתע. יכול להיות שעברו ארבע שעות או יותר,
אבל לא זו הייתה הבעיה שלו - הוא לא הצליח לשמוע את הסיסמה
לבית הבטוח בפעם הראשונה. "זה היה משהו עם דג..." מלמל לעצמו.

"איזשהו דג מת." הפתיע לחש של נער מאחוריו.
"זו הסיסמה? דג מת?" הסתובב אליו מאט. הנער היה בן 15 אולי,
מנומש ובעל שיער קש פרוע.
"אני לא בטוח."
נער יצא מסמטה אחרת וניגש לדלת. כרגיל, קצה חץ קידם את פניו
בעינית. הוא אמר משהו, והחץ לפתע השתחרר ופילח את ראשו של
הנער. הנער נפל אחורה ומת על אבני הרחוב.
"כדאי שנהיה בטוחים." מלמל מאט. "זה היה שם כלשהו של דג."
כשהיו בטוחים דיים בשם הדג התקרבו יחדיו לדלת.
"סיסמה." נהם האיש מאחורי הדלת, חץ חדש הציץ מן העינית.
"סלמון מת." דקלמו בצוותא.
השומר פתח את הדלת והכניס אותם במהרה. "לא כל כך חזק בפעם
הבאה, ילדים." העיר. "שמעו אתכם בבלוק השכן."
"ובכן, ובכן. עשר דקות לפני הזמן." קידם אותם חיוכו המרושע של
מלקולם, שעמד באמצע החדר. "מה שמך, נער?" שאל את הנסיך.
"אנדרו." אמר מאט. "אנדי, אדון."
"זה כל מה שהבאת, אנדי?" שאל.
מאט לפתע קלט כי הוא עוד אוחז בחוזקה כיכר לחם - חצי מפוררת,
כעת, מאחיזתו - שכנראה אסף כאשר הפיל את דוכן הלחם.
"כ... כן, אדון."
"עשר מלקות, אם כך."
חמתו של מאט בערה בו, אך הוא לא התווכח.

מאט ושלושה נערים נוספים הוצבו באולמו של אריך אותו ערב בחסות
אמן הגניבה, מלקולם. הוא זכה לראות סוף סוף את אריך בבירור -
וזה לא עזר לו במיוחד; אריך היה טיפוס גבוה ושחור-גלימה שברדסו
תמיד הסתיר את פניו. ראש-פח היה שם גם כן, והוא היה מתוח
למדי.
"מלקולם." אמר אריך. "הם רק הולכים ומשתפרים ממחזור למחזור. רק
ארבעה ביום הראשון?"
"אתה מפריז בהישגיי, אדון אריך." השיב מלקולם בקול חם.
"כמה כל אחד מקבל?"
"ובכן, ארסיל, מארק ודאנבי יקבלו עשר מלקות היום," הצביע
מלקולם על שלושת הנערים האחרים, "ואילו אנדרו כאן - המכנה עצמו
אנדי - זכה בכבוד על חמש-עשרה מלקות."
"אדון אריך-" התחיל ראש-פח.
"אני יודע." אמר אריך. "האם הנער הפגין חולשה מיוחדת היום,
מלקולם, התמוטט במהלך תרגיל אולי?"
"לא שידוע לי, אדון אריך." השיב מלקולם. מאט קילל בלחש.
"טוב." אמר אריך. "המשך בבקשה."
מאט חטף את המלקות שלו בהדרת-כבוד שקטה, אף על פי שכל האחרים
צעקו - ואף על פי שהכאב הצדיק זאת. הוא לא חדל לנעוץ מבטו
באריך המצורע - המנהיג השקט, שרק ישב שם בשלווה וצפה. לא קריאת
זעזוע ולא גיחוך של הנאה נשמע תחת הברדס, אלא רק שקט דרוך.
עוד הלילה, אמר לעצמו מאט בכל מלקה ומלקה, עוד הלילה אמצא
דרך מילוט. ואחרי שאברח אחזור לכאן ואטפל באריך המצורע.

אבל הוא לא מצא דרך מילוט, לא בלילה ההוא ולא בלילה הבא ולא
בלילה שאחריו. הם העבירו אותו לתא אחר, גדול יותר אבל מאוכלס
בעוד חמישה מתלמידי כיתת הגנבים של מלקולם, שישנו במיטות
דו-קומתיות.
אחרי שהלכו לישון כולם בדק מאט שלח מבט שוב בכל הפתחים
האפשריים - החלון המסורג ודלת הברזל. נראה כאילו היה נעול היטב
בכלא שלו. הוא תהה מה פשר ה"אימון" אליו אריך המצורע שלח אותו;
גהאנה הרי בפירוש הורתה למאט להרוג את אחיו החורג בתוך
ארבעה-עשר יום, והרי כבר שלושה ימים עברו. האם אריך מנסה לעכב
אותו? האם הוא מעז להפר פקודה מגהאנה? האם מאט לא הבין נכון את
ההיררכיה? האם זוהי עוד מזימה של אחוות רובה-הקשת שמכוונת
נגדו?
העייפות לבסוף הביסה את הדאגות של מאט, והוא ישן היטב על מזרן
הקש המעופש.
ביום הבא התאמנו על פריצת מנעולים ושוב על כיוס בשוק. ככל
שניסה, מאט לא הצליח לסובב את מנגנון המנעול באמצעות הסיכות
והקפיצים המוזרים שמלקולם סיפק - כנראה משום שמעולם לא ידע
כיצד מנעול בנוי - ואף עיקם את המכשירים.
בשוק היו למאט כמעט-הצלחות בכיוס הסוחרים; אילולא האנשים היו
נעים כל כך מהר ליעדם היה רושם הצלחות. איש מהאנשים שסימן
כמטרות לא עצר ליד דוכן או עצר לדבר עם סוחר אחר משום-מה -
והמעטים שכן, כויסו ע"י תלמידים אחרים עוד בטרם מאט הצליח
להגיע אליהם. לקראת שעת היעד מאט נואש ופשוט תקף סוחר בסמטה
צדדית, חבט בו לאובדן-הכרה ולקח את כספו. הוא ניסה נואשות
לשלוט במזגו כאשר חזר אל הבית הבטוח. הרגע תקפתי איש חף מפשע
ולקחתי ממנו את כספו. חשב מאט. הפכתי להיות אחד מהאנשים
שתמיד רציתי לחבוט בהם. אני חייב לצאת מכאן בקרוב.
"לא אמרתי לשדוד, אנדי." העיר לו מלקולם מיד כשראה אותו. "עשר
מלקות על אי-ציות."
"ראית אותי, אדון?" הופתע מאט.
"יש לי אנשים בכל מקום, סר אנדרו." לעג מלקולם.
ושוב מאט ספג מלקות לעיני אריך, שרק ישב שם ושתק.

ביום הבא הייתה עוד השכמה. ועוד שיעור, ועוד פריצת מנעולים,
ועוד כיוס בשוק.
ועוד מלקות.
מאט לא היה בטוח כמה יוכל עוד לעמוד בשגרה הזו. עד עתה היה
משוכנע שיוכל להוציא עצמו מכל צרה שהיא, אבל לא הייתה דרך חזרה
מכאן. אתה תמים, הוד מעלתך. חשב לעצמו. באמת חשבת שזה יהיה כל
כך קל?
הכל לפתע התפרץ: דמותו הגוססת של גאנט, החרב של דוד מייגלין,
הרכיבה הבודדה בדרכים, ההרג על הבאר בארידיקוס, ניסיון הבריחה
ממעוז רובי-הקשת, פניה חסרות-הרחמים של גהאנה, הלילה בשוחה,
המסע הכאוב בביוב, המלקות של מלקולם, האיש ששדד היום, השתיקה
הנוראה של אריך המצורע - ומנגד, פניו של אביו באחד מהחיוכים
שלו, ג'יי מקאליסטר הקודר אך הנאמן, דירק המורה לנשק, לייזה
נערת המטבח, החדר שלו, המסדרונות של הארמון, מגדל התצפית
הגבוה, אולם הכס,  אבל מעל הכל פניה הדואגות של אימו. וברגע
שחשב על אימו התייפח עוד יותר, עד אשר לא יכל עוד. מה עשיתי?
מה עשיתי?!

"תקשיבו טוב." אמר מלקולם בסוף היום הבא. "אתם לא תשמעו את זה
הרבה, ומן ההישגים שאני רואה כאן, עכברושים כמוכם לא ראויים
לכך; הלימודים מתחילים מחר בחצות היום. אי לכך ובהתאם לזאת,
קיבלתם לילה חופשי מחוץ למתחם."
מאט נגרר אחרי חבריו לכיתה למקום מפוקפק לא רחוק מן הנמל;
הפונדק היה צפוף, מעושן, ומלא באנשים מכל הסוגים; אנדרוסקים
פעורי עיניים, מקומיים מזדקנים, מלחים קשוחים וסוחרים קיאנזים
נלהבים למדי; אבל חלק גדול מאוד מהנוכחים היו בנות המין השני,
והן לא התלבשו בדיוק כמו נשות פורגון שראה מאט ברחוב. הן לבשו
שמלות שהשאירו את כתפיהן חשופות, וכן מחשוף נדיב, והאיפור על
פניהן היה מוגזם בהחלט - אם כי כולן, כפי שמאט ציין לעצמו, היו
נאות מראה. חלק מהן רקדו בין השולחנות עם הלקוחות, חלק מהן
הגישו אוכל לשולחנות, ומדי פעם אחת מהן עלתה עם לקוח לחדרים
העליונים של הפונדק. אף שמאט עולם לא ביקר במקום כזה - ורק
לעיתים רחוקות השמועה על מקום כזה חדרה לקיומו המוגן, לאט לאט
חלחלה ההבנה לראשו. רצחתי, גנבתי ושדדתי. חשב לעצמו מאט.
הייתי מוחה על העניין, אבל אני חושב שאני כבר מעבר לשלב
ההצטדקות. הוא אישר לעצמו את זה כאשר אחת הבנות התכופפה לעבר
שולחן מספיק כדי שמאט יוכל לתת מבט יסודי אל המחשוף שלה.
לפתע מאט וחבריו הותקפו כולם בידי עובדות המקום. "קנה לי שיכר,
יפיוף." דרשה הקיאנזית הנאה שכרכה את זרועותיה סביב צווארו של
מאט. "פעם ראשונה בפורגון סיטי?"
"כ... כן." מלמל מאט.
"אתה בטח מפחד." לחשה. "כל כך הרבה אנשים רעים בעיר הגדולה
והרעה."
"קצת מפחד, כן." הודה מאט בעצבנות.
"אין ממה לפחד." לחשה. "אתה יכול לסמוך עלי."
"אין?" פלט.
"אין." לחשה הקיאנזית. "כל עוד אתה משלם."

הם נכנסו לחדר אפלולי, מואר בנר יחיד, שקירותיו סדוקים ורק
מיטה אחת גדולה במרכזו. היא זרקה אותו על המיטה המעופשת והחלה
להוריד את שמלתה, בעוד הוא נאבק עם בגדיו. היא לקחה פיקוד על
בגדיו ועד מהרה נותר הנסיך עירום לחלוטין. היא חשפה לפניו את
שדיה העירומים, תפוחים לבנים וזקורים - ויפהפיים.
אבל בדיוק כשהחלה להסתער עליו נפתחה הדלת - ודמות קודרת עטויה
גלימה וברדס שחורים עמדה בפתח. הזונה הסתובבה בבהלה וקפצה
מהמיטה. מאט כיסה את צניעותו בשמיכה.
"החוצה." אמר קול הבס של אריך המצורע.
הזונה פלטה יבבה, לקחה את השמלה שלה ויצאה מהחדר בריצה. אריך
סגר את הדלת מאחוריו.
"מה אתה עושה כאן?" שאל אריך.
"אני מצטער, אדון אריך." אמר מאט. "אבל זה היה ערב חופשי -"
"אני לא אדונך." אמר האיש והוריד את הברדס.
"דוד ג'אנדו?!" קרא מאט.
"הנמך את קולך." לחש מאליק. "אני מוכר כאן בתור אריך המצורע.
אני לא אסכן את המסווה שלי בגלל נסיך מפונק."
סר ג'אנדו מאליק היה איש גבוה בעל שיער בלונדי ארוך ומאפיר,
שלרוב היה קלוע בצמות אשר נפוצות במולדתו, אלסטור - אך לא
עכשיו. פניו היו מאורכות, זקנו היה גם כן בלונדי וקצוץ, עורו
היה בהיר מאוד, אפו היה מעוקל כשל נשר, ועיניו היו כשני
קרחונים תכולים. הוא היה בן-גילו של המלך קורט, והשניים היו
ידידים קרובים.
"מה אתה עושה כאן?" שאל מאט בעוד הוא מנסה לראות להיכן הפרוצה
זרקה את בגדיו.
מאליק זרק לו את הבגדים. "אני עובד כאן במסווה."
"בשביל אמי?" שאל מאט.
"לא." אמר מאליק. "אם כי אני מעביר לה דיווחים פה ושם."
"לא אמרת לה שאני-"
"עדיין לא." אמר מאליק. "היא חושבת שנחטפת. היא שלחה את
ג'ייסון אחריך."
מאט נאנח אנחת הקלה.
"מה אתה עושה כאן?" שאל מאליק.
מאט היסס רגע. בכל פעם שניסה לפנות לעזרה ממישהו לגבי החיפוש
שלו, הוא נתקל בעוד ועוד מלכודות; אבל האנשים הללו היו זרים
גמורים, ואילו כעת נתקל בדוד ג'אנדו, אביר המלכה-הנביאה אותו
הכיר כל חייו.
"אני יכול לבטוח בך?"
"אני כנראה האדם היחיד עליו אתה יכול לסמוך עכשיו."
"הורית שילקו אותי." האשים מאט.
"אל תיקח את זה אישי." אמר מאליק. "להציב אותך כמגויס חדש היה
הפתרון הכי פחות בעייתי לבעיה הזו. זו לא אשמתי שאתה כל הזמן
מעצבן את מלקולם. עכשיו לבעיה שלך."
"בסדר..." הוא לקח נשימה עמוקה ושפך את הכל - הגניבה בארמון,
מותו של גאנט, ההסוואה כאביר, ההסתבכות עם גהאנה, השבועה שנאלץ
לקחת וההפתעה בתוך הגילדה. במהלך הדברים התיישב ג'אנדו על
המיטה לצדו של מאט.
"גנב, אתה אומר?" אמר מאליק. "הייתי אומר שלא שמעתי על עניין
כזה בחיי, אבל העניין מתחבר עם דברים אחרים ששמעתי - ולא
מזמן."
מאט עצר את נשימתו. קצה-חוט!
"יום לפני הגיעך לארידיקוס גהאנה ציוותה עליי לתת חסות לזר
רב-עוצמה שבא לכאן מכיוון מזרח ולעזור לו בכל מה שיבקש - אך לא
לגעת בו. כמוני, הוא לבש גלימה שחורה ולא העז להראות את פניו.
הוא לא נשא מטען כלל, גם לא תיק קטן, דבר שהיה לי מוזר."
"אני יכול להשלים לך את החסר כאן." אמר מאט. "הוא נושא עליו
גביש קסום שקרוי אבן-מישור. הוא נע דרך מישורי-קיום אחרים כדי
לקצר לעצמו את נתיב המילוט. גהאנה חלקה איתי את המידע הזה לפני
שהיא חטפה אותי." מאט הרהר לרגע. "היא כנראה ידעה שאני אחרי
הגנב ברגע שהיא ראתה את אבן-המישור. היא ודאי חושבת שהמלכה
שלחה אותי."
מאליק הנהן. "הנחתי שהוא נאלץ לשמור על פרופיל נמוך, ואם כך
הוא ודאי הציע לגהאנה דבר-מה יקר-ערך, כי היא איננה מארחת
נמלטים בדרך כלל. ידעתי שיש כוח שקשור בו, כי אנשיי חוורו בכל
פעם שהיה בסביבה, צמחים לידם עבר נבלו כמעט מיד ומצאנו
עכברושים מתים במסדרונות בהם הלך. לא יכולתי לחקור בעניין, כי
לא יכולתי לאפשר שהמכשפה תעלה עליי, במיוחד לא בנושא הזה,
ופחדתי לא פחות מהזר עצמו. למען האמת, שמחתי כאשר נפטרתי ממנו.
הוא נשאר רק ללילה יחיד, ואז ארגנתי לו סירה לצד השני של האגם
- ליער האובות."
"וואו!" אמר מאט.
"אני חייב להחזיר אותך הביתה." אמר מאליק לבסוף. "אמך נמצאת על
סף קריסה. לגבי השבועה שנתת לגהאנה, אפשר לשחרר אותך מזה. אני
יכול לזייף את מותך, וברגע שתגיע לארמון שוב תהיה בטוח."
"רגע אחד, דוד." הפריע מאט. "אני לא חוזר לארמון."
"אתה חייב." אמר מאליק.
"ובכן, אני לא." התעקש הנסיך. "העניין הזה יותר מדי חשוב.
מישהו השקיע מאמץ ניכר כדי לקחת את הדבר הזה ולברוח איתו."
"מה אתה חושב שאתה עושה? אתה מתרוצץ מסביב ומסתבך בצרות כדי
לחפש חפץ גנוב שאין לך מושג מהו. למיטב ידיעתנו, החפץ הזה הוא
מה שגרם לזר לקטול כל יצור חי שעבר לידו. כל מה שבאמת הצלחת
לעשות זה להביא סיכון בטחוני נוסף לממלכה שלך. אמך ואני נטפל
בזה."
"אתה ואמא לא באמת יכולים לטפל בזה." מחה מאט. "אין לכם תחום
שיפוט ביער האובות. אתם פשוט תניחו לזה עד שזה יחזור אליכם
וינשך אתכם בישבן."
"אולי כן." אמר מאליק. "אבל לפחות לא נסכן את יורש-העצר של
אסטלון בתהליך."
"שוב חזרנו לזה?"
"מעולם לא יצאנו מזה, מאט."
מאט נאנח. אם רק יכולתי לברוח גם מכאן... אבל לברוח מחברים זה
תמיד יותר קשה. לפתע הפציע בראשו רעיון. "גהאנה רוצה אותי
בהישג-ידה, כי אני היחיד חוץ ממך שיודע על הגנב, וזה חשוב לה.
חשוב מספיק בשביל להשיג אותי בכל מחיר."
"לאן אתה חותר?" שאל מאליק בחשדנות.
"אני עומד לברוח מכאן." אמר מאט. "ואתה הולך לנהל את החיפוש
אחריי לתוך יער האובות."
"לא מקובל." קבע מאליק.
"נקבע איזושהי נקודת ציון שבה תוכל להשיג אותי בזמן מסוים -
עוד עשרה ימים, נגיד -  ובזמן הזה אחקור את עקבות הגנב."
"זהו יער האובות, מאט. זה יער גדול מאוד והוא לא מיושב. אין לך
את מי לשאול. אתה אפילו לא יודע אם זהו היעד הסופי שלו. הוא
יכול להיות בסאנית, טנאקה או הרי הברזל כבר עכשיו."
"אתה גם יכול לחפש באותו זמן." אמר מאט. "ואם לא אמצא כלום
בזמן שקבעתי, אני חוזר לחסותך."
"זה לא יעבוד." אמר מאליק. "ביססתי מוניטין בעיניה בכך שאני לא
נותן לאנשים לחמוק. היא יודעת שאני מקצועי מדי בשביל זה."
"תגיד שגברתי עליך. תעשה מזה עניין אישי שאתה צריך לרדוף
אחריי."
"איך גברת עליי?" פקפק מאליק.
"החרב האדומה." הכל נפל למקום בתוך מוחו של הנסיך. "כך הצלחתי
לגבור על גהאנה, לפני שהחיילים שלה עצרו אותי."
"החרב של מייגלין." נאנח מאליק. "תיזהר ממנה, נסיך. חרב זו
הביאה רק מזל רע לדודך."
"יש בה עוצמה." אמר מאט. "ואני צריך עוצמה."
"מה קורה אם תסתבך בצרות?"
"אם לא אדווח עד המועד שנקבע תרגיש חופשי לחלץ אותי באמת."
"זה מגוחך." פטר אותו מאליק. "אתה לא האדם המתאים למעקב כזה,
מאט. מעולם לא הכשירו אותך לעבודה בשטח."
"אבל אני זה מה שיש עכשיו." אמר מאט. "ואנחנו לא יודעים מה
יהיה אחר כך. גאנט אמר לי שאסטלון תיפול אם לא נשיג את הדבר
הזה, ואני מאמין לו. אם לא תסכן את הנסיך, אתה מסכן את
הממלכה."
מאליק שלח אליו מבט בוחן. רגע ארוך עבר בשתיקה.

"גדלת." העיר לבסוף מאליק.
"זה לא נעים לגדול." ציין מאט. "הרגתי אנשים, דוד ג'אנדו."
פלט. הוא היה חייב להוציא את זה.
"זה היה צריך לבוא מתישהו."
"לא, זה לא." המשיך מאט. "שיפדתי אותם בחרבי והבטתי בהם כשהם
גססו. פניהם רודפות אותי בלילה." קולו נחנק.
"זה קורה לכולם." ניחם מאליק.
"זה מפסיק מתישהו?"
"לפרקים זה נמוג." השיב מאליק. "לפעמים זה חוזר."
"תמיד רציתי להיות לוחם." אמר מאט. "אני מתחיל להתחרט על זה
עכשיו."
"אתה הולך להיות מלך, ומלכים נדרשים לקבל החלטות של חיים ומוות
בשביל הנתינים שלהם. אם פני האנשים שהרגת רודפים אותך, זה רק
בגלל שאתה בן מלגנט. אמך ואביך נותנים ערך רב לחיי אדם, לא
משנה אם הוא איכר או אציל." אמר מאליק.
"אתה חושב כך?"
"אני יודע כך. מצד שני, אינני אוהב את המשפחה שלכם בכללה."
"למה?" מאט היה סקרן.
"בני מלגנט תמיד מסבכים אותי בצרות." השיב מאליק. "אם התכנית
לא תעבוד, ראשי יתגלגל בכיכר הארמון של אמך."
מאט שתק.
"אני אעקוב אחריך צמוד, אבל אתה חייב לצאת עכשיו."
"עכשיו?"
"אחרת לא אוכל להסתיר את עזיבתך." אמר מאליק. "יש לי איש
מעבורת שמפליג גם בלילה ולא שואל שאלות."
"חבל." אמר מאט. "חשבתי להישאר עם הבחורה הזו לפחות ללילה."
"טאיה?"
"זה היה שמה? באמת תהיתי." מלמל מאט.
"לא כדאי לך. יש לה עגבת."
"מה זה עגבת?" מאט כיווץ את גבותיו.

בתוך שעה מאט היה כבר בציודו המלא - כולל החרב האדומה,
אבן-המישור וצידה לשבועיים - מוביל את "חמור" לעבר רציף ארוך
בנמל פורגון סיטי. שמי הלילה היו בהירים, אבל ערפל כסוף נח על
האגם מעבר לנמל. האורות בספינות החונות דלקו, ושירת שיכורים
נשמעה מהם, אבל איש לא הטריד אותו ואת מאליק בדרכם לדוברה קטנה
בסוף הרציף. "קרסון!" קרא מאליק אל הדוברה.
"אדון אריך?" ענה קברניט מנומנם.
"יש לי שליחות דחופה בשבילך." אמר מאליק.
"כמה דחופה?" יצא ראש של איש שמן ומזוקן מדלת בירכתי הדוברה.
מאליק הוציא מגלימתו שקיק וטלטל אותו קצת.
"לאן?"
"צוק הצופים."
"יער האובות?" שאל קרסון. "אולי בבוקר?"
"אז עד הבוקר תישן עם הדגים." אמר מאליק ביובש.
"בסדר, בסדר." אמר הקברניט.
"עלה." אמר מאליק למאט. "ניפגש בצוק הצופים בעוד עשרה ימים. אל
תאבד את הדרך."
"סמוך עלי." אמר מאט.

וכך מאט יצא שוב לדרך, הפעם ברוח מרוממת. יש לו קצה-חוט, וחשוב
מכך, יש מי ששומר על גבו. הם שטו בדממה אל תוך הערפל הכסוף,
שעטף אותם כשמיכה קרירה. מאט הביט לאחור רק פעם אחת לעבר אורות
העיר המנצנצים. עד השחר יסתיים הסיפור הזה ויתחיל סיפור אחר -
כאשר הנסיך ישעט להרפתקה בארץ חדשה.