אני צריך שהיא תשלח יד ותיגע בכאב. אני צריך שתחבק אותי, שתיקח
את הכאב. היא לא רואה אותו. הוא בפנים. אני אומר לה שכואב לי
בתוך הלב אבל היא לא מבינה. היא מחבקת ולא מגיעה. מנסה ללטף
ולא מצליחה להרגיע את הכאב. הוא ממלא אותי, הופך להיות חלק
מהקיום שלי. יש לי חור בתוך הלב ושום דבר לא נשאר. היא מחבקת.
היא לוחשת שהיא אוהבת ולא מצליחה להגיע. העיניים שלי יבשות.
אני לא מצליח לבכות. כואב לי כל כך והיא לא מצליחה להבין. אני
רוצה לחלות. אני רוצה לעבור תאונה נוראית. אני רוצה לגסוס.
אולי אז היא תבין כמה כואב. אולי אז היא תוכל לגעת בו. בגוש
הזה שכל כך מכאיב. היא עייפה, היא משתדלת כל כך ולא מצליחה.
כבר מאוחר. אנחנו מכבים את האור. היא מחבקת אותי ולוחשת שוב
ושוב שהיא אוהבת. היא לא מצליחה לגעת בכאב. היא לא מצליחה למלא
אותי. החור גדול מדי. הלב פצוע מדי. העיניים שלה נעצמות. אני
מתחנן שלא תירדם. היא לוחשת לי שהיא פה. דקה אחר כך היא
נרדמת.

אני נותר לבד. עם הכאב. איך היא לא רואה. איך יכולה להירדם
כשכל כך כואב. אני קם בשקט מהמיטה לעבר האולר שלי. אני מתיישב
לידה, בחושך. אני מפשיל את השרוול וחותך את הווריד. להפתעתי זה
לא כואב כמו שחשבתי. זה אפילו די נעים. הלב מפסיק לכאוב בבת
אחת. אני כבר לא מרוכז בו כמו מקודם. היא ישנה. שלווה כל כך,
יפה כל כך. אני כל כך אוהב אותה. אני נעמד מעליה ומניח לדם
לזרום לי לאורך היד. נחל של דם עושה את דרכו לעבר כף היד שלי
דרך האצבעות ומתחיל לטפטף לה על הפנים. היא נעה בחוסר נוחות.
מושיטה יד ומנגבת את הדם מתוך שינה. הדם מכסה את הסדין ואת
הכרית. מטפטף  לה על השיער. היא נראית כמו מלאך שהסתבך עם
אלוהים. כאילו אלוהים החליט לפצוע את המלאך שלו על איזה פשע
בלתי ידוע.

אני קם מן המיטה ומתיישב במרכז החדר. הדם ממשיך לטפטף לי
מהיד. לפתע אני מתמלא באושר. על הרצפה נוצרת שלולית של דם.
סמיך, דביק. אני רוכן מעל שלולית הדם בשקט ובוחן אותה. בחושך,
אני מתחיל לצייר בדם. בקווים סמיכים ועבים. האצבע היא המכחול.
הדם הוא הצבע. הרצפה היא הבד. אני יוצר, אני מצייר. רוח של
השראה זורמת בי. במהירות, כאילו השטן הכה בי, אני מצייר. אני
מתחיל להרגיש מטושטש. כנראה שאני מאבד דם יותר מהר משחשבתי.
אני מחליט לעצור את הדימום. אני קם לעבר ארון התרופות. לפתע
אני מרגיש את העולם מסתחרר סביבי. אני נוחת על הרצפה מחוסר
הכרה.

מסביבי עשרות בחורות. יפיפיות, מדהימות ביופיין. הן סובבות
אותי, מסתכלות עלי בשקט. כאילו נלקחו מתוך עולם של פנטזיה, לא
מציאותיות ביופיין. אחת מהן מתקרבת אלי ונעצרת מולי. אני בוחן
אותה. אני חושב לעצמי שהיא הדבר הכי יפה שראיתי בחיי. שערה
חלק. נראה כמו משי, זהוב, נח על כתפיה. יש לה מצח גבוה וחלק.
העיניים שלה ענקיות, כחולות, בוחנות אותי בשקט. יש לה שפתיים
עבות, בשרניות. מתחשק לי למצוץ אותן. היא רזה וגבוהה. ידיה
דקיקות, מונחות לצידי גופה. היא לא לובשת חזייה ולמען האמת היא
גם לא צריכה. החזה שלה זקור קטן, חצוף. היא לובשת לגופה גופיה
דקיקה לבנה, שקופה. הפטמות שלה מזדקרות דרך החולצה. היא ממשיכה
לבהות בי בעיניה. אני מבקש ממנה להוריד את חולצתה. היא שותקת,
מביטה בי. לאחר מספר שניות היא עושה כמבוקשי, חושפת בפני גוף
ילדותי, נשי, מגרה. אני משתוקק לגעת בה, להרגיש את מגע עורה
בכפות ידי. אני מורה עליה לשכב. שוב, היא שותקת, מביטה בי
ולאחר מספר שניות, בשתיקה, היא נשכבת על הרצפה. לגופה ג'ינס
בלבד. כפות רגליה יחפות. אני מסתכל עליה מלמעלה. בוחן את גופה.
אני נעמד מעליה כשלפתע היא מתיישבת. בחמת זעם אני מניף גרזן
ועורף את ראשה. הראש מתגלגל לו על הרצפה בעוד שגופה נשאר,
יושב. קילוחי דם מגיחים מצווארה, שוטפים את פני, את גופי, את
תקרת חדרי. אני טועם את הדם בלשוני, מלקק אותו.

אני פוקח את עיני כשקולות של סירנות ממלאים את אוזני. חברתי
עומדת מעלי, דם קרוש על לחייה ועיניה דומעות. מה קורה? אני
שואל אותה. היא אומרת לי בלחש שיהיה בסדר. שהאמבולנס כבר פה.
שאני לא צריך לדאוג, שאיבדתי את הכרתי אבל שאני אהיה בסדר.
שנייה לפני שאני מתעלף שוב היא מספיקה ללחוש לי שהציור שציירתי
בדמי הוא אחד מהציורים היותר יפים שהיא ראתה במשך חייה.