שכבת איתי, הכל נורא ברוטאלי וחסר רגש. המוח מנותק מהלב.
התנכרת לי, בעודך בתוכי.
האקט שהכי מוביל להזדהות רגשית מרגיש לי מנוכר, וזר.
מרגישה גוף, איבר, זר בתוכי, דוחף, נע... דוחף עוד ועוד פנימה.
מביטה למעלה... מוציאה קצת צלילים, בכל זאת שלא תרגיש לבד בכל
התנועות והדחיפות האלה... ואתה דוחף פנימה, מה אתה מחפש שם
בפנים כ"כ עמוק תגיד לי? משמעות? הרי שכבר סיכמנו שהאקט עצמו
מנכר, זר... חסר רגשות לחלוטין... אז אין צורך לחפש...
אז אני בכל זאת מביטה למעלה ומוציאה צלילים... חושבת על "המוות
הקטן", והוא לא בא... מצד שני גם המוות מאחר לבוא... אז ממשיכה
לשכב, רגליים מפוסקות ממש מעט, כדי שיהיה מספיק מקום.
כבר הזכרתי שהוא דוחף?
מטלטל את הגוף שלי...
כבר יש לי בחילה...
הוא נכנס, ויוצא, הוא מרים אותי עליו, אני לא מתנגדת כי אולי
זה יזרז את התהליך...
בברוטאליות הוא עושה בי כרצונו, אני בובה בידיו. (באיזשהו
מקום, ישנה הנאה, מלהיות בובה בידי אדם אחר... ) ואכן זה מזרז
את התהליך.

הוא הגיע לפורקן.

ואני ? המוות הקטן שלי איחר לבוא... הוא, איך לומר... הבריז.
גם המוות לועג לי...

אני יכולה להמשיך לאחר "התניית האהבים" הזו, בחיי... האפורים,
המשעממים.. זו אמורה להיות פינת האור היחידה, שכן עד אשר המוות
ההוא, ולא הקטן, יבוא... יש לי עוד קצת לעבור בדרך... עוד קצת
אברים בתוכי, רגלים מפוסקות, ומבטים ריקים לתקרה, עד יקחני
המוות, ושם... שם אמצא פורקן.