[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







יוד טנדנט
/
חלום פשוט

רבים האנשים אשר אומרים כי טבעו של חלום ילדות הוא להישכח.
אמנם תמיד יש את הילדים הללו שחלמו והגשימו את החלום, והצליחו
להיות טייסים כמו אבא, אבל החלום להיות פלה, מייקל ג'ורדן, או
ג'ו דימאג'ו, שייך למיליוני ילדים בכל רחבי העולם, ומעטים הם
הילדים שמשפשפים את קרסוליהם. כולם רוצים לשיר באמריקן איידול,
אבל מתוכם ישירו שם עשרות בודדות של ילדים שיהפכו לאנשים
בוגרים, שגם הם יעלמו בתהומות הנשייה כעבור מספר חודשים. כולם
רוצים להיות חזקים כמו סופרמן, או לטפס על קירות כמו ספיידרמן
- אין אפילו אחד שחלם על זה ובאמת הפך להיות גיבור-על אמיתי.

אך אני בחלומי לא חפצתי בתהילת ספורט מפוקפקת; לא חפצתי
בזיופים וצרידויות של כל תוכנית בידור זולה באשר היא; לא חפצתי
בכוחות על שיעזרו לי לשכוח שאני אדם כמו כל אחד אחר.

אני חפצתי בה. רק בה ולא בשום דבר אחר ממנה. חפצתי רק בזוג
עיניים תכולות כתכול השמיים, הקורנות כאור שמש על פני קרח;
בעורה הצח והלבן, לבן כברבור צח וצחור הכנפיים; בצחוקה המתגלגל
כהדי גבהים ועמק; בחיוך הרחב כרוחב האופק. חפצתי וחפצתי אך ורק
בה, עד כמה שרק יכולתי לחפוץ.

האמנם חפצה גם היא בי כמו שחפצתי אני בה, אם בכלל?

היא הופיעה לילה אחד, ללא הזהרה או התרעה, כשהתהלכתי בנבכי
מחשבתי ודיברה איתי - פשוט דיברה. דיברה איתי על זה שאני
מיזנטרופ נוראי ועל הסיבה שבגללה אני כה ביישן; היא דיברה איתי
על אהבות נכזבות, על שירה, על מוות וייסורים, ולמרות הנושאים
הקשים - היא חייכה, ואני חייכתי אליה; היא חיבקה אותי, ואני
חיבקתי אותה; מאוחר יותר אפילו התנשקנו, כילדים קלי דעת, כזמן
הנעורים חסר המחר, התנשקנו, ולא יותר מזה - גם לחלומות יש זמן
מוגבל להימשך...

מאז היא ביקרה אותי כל לילה, כל פעם בדרך אחרת: לעיתים הלכנו
לקולנוע ופעם אחת אפילו הלכנו לקונצרט של חלילן נחשב, ז'אן
פייר רמפל. זכורה לי בעיקר הפעם שבה הלכנו לרקוד - אף פעם לא
הייתי מהטיפוסים המוחצנים האלה שמשחררים את נפשם על רחבת
הריקודים, אך היא שכנעה אותי לרקוד עימה. אני זוכר שהיא לימדה
אותי על הרחבה עצמה איך לרקוד. הייתי מגושם כל כך!  לא ידעתי
איך לנוע, ובאיזה קצב... היא הייתה הרבה יותר מוסיקלית ממני.
אבל לה זה לא היה אכפת...
בעת שנשמע ברמקולים קטע הסלואו היא חיבקה אותי. היא חיבקה אותי
חיבוק חמים כל כך, אוהב כל כך, סוחף כל כך. בחיבוק זה היא
הביאה לכדי שלמות את  כל ההרגשות הנעימות שחשתי מעולם, שהסתכמו
בדמותה! דמותה! וברגע זה, הסתכלתי לה עמוק אל תוך עיני
התכלת, שנדמה היה כי בכל רובד ורובד של צבען היה די כדי להכיל
עולם ומלואו, ואמרתי: "שושנים אולי פורחים, אך סופם ליבול; בני
אדם אולי חיים, אך סופם לגווע ולמות; אולם מה שיש בינינו,
בחלום כמו זה, יתקיים לעולמי עד. אני אוהב אותך, אהובתי הנאווה
מכולן."

ודמעתה הצבעונית כצבעי הקשת נשרה על ידי...

והלילה היה כה אפל וקר... כה קר... כל כך קר...

בלעדיה

והיא מעולם לא חזרה, ולעולם לא תחזור. לשווא ניסיתי לחלום אותה
בכוח. לשווא ניסיתי לדמיין אותה מדברת אליי. לשווא חיפשתי אותה
בקרב הנשים אשר חלפתי לידן. לשווא צעקתי את נשמתי. לשווא.
לשווא.

היא הייתה חלומי. היא הייתה סיוטי. היא הייתה כל מה שרציתי
שתהיה ולא הייתה או תהיה עוד. היא הייתה היא, עם כל הצער
שבדבר.
עתה חלומותיי ריקים, אין בהם דבר. תמה ילדותי, תמו נעוריי. תם
הכל, אך לא נשלם, כי היא איננה עימי.
כל שנשאר לי עתה לתהות הוא אם אכן הייתה היא רק חלום, או שמא
היא אמיתית? ובאשר היא תהיה, גם לה בוודאי יש חלומות: חלומות
רחוקים ונשגבים, על זה שיבוא יום אחד ויקח אותה הרחק הרחק,
מעבר ללילה ולחזיון תעתועים, אל המקום בו תחל סוף סוף את חייה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.

להתרסק לתוך
פקיר...








עז רדוד מקשיב
ליוני בלוך בלי
מכשיר שמיעה


תרומה לבמה




בבמה מאז 21/10/08 8:20
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
יוד טנדנט

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה