היא רצה בין הגבעות של סקוטלנד, מרגישה את הדשא תחת רגליה
היחפות... בוטחת בו ובאדמת סקוטלנד המוכרת. שנים של חיים במקום
המדהים הזה, בגן העדן שעל פני האדמה, הקנו לה תחושת בטחון. היא
סומכת על סקוטלנד. היא חלק מפה. היא הדשא האינסופי, העצים,
הגבהות, האגמים והנחלים הקטנים, הציפורים, בעלי החיים, החרקים,
הרוח, האש הבלתי נראית, התמידית, הסוחפת, המרגשת.. ולעומתה
הניחוח המרגיע של השלווה, כמו הריח שלאחר הגשם, המבשר כי זוהי
העת לנוח.
"לי, הקריאי את התשובה לשאלה מספר ארבע"
החיים בסקוטלנד הם מערבולת תמידית של עוצמה, פעילות, תשוקה,
עזרה, אהבה ולידם נמצאת  גם שלווה... שלווה של סיפוק מהחיים,
שלווה שאדם יכול לפגוש רק כאשר הוא מתחבר עם הטבע ללא שום
מעצורים. כאשר אדם מוכן להתמכר לשלווה האופפת אותו מבלי לחשוש,
רק כאשר השלווה הזאת מוכרת לו מיום היוולדו. לו רק...
"לי? הכל בסדר?"
מהיכן הקול הזה? השלווה... הקול הזר הזה מפר אותה. היא מרגישה
טיפה נוחתת על ידה ונגררה לאורך כף היד.
"לי? את רוצה ללכת לשטוף פנים?"
היא מבינה, היא דומעת. דומעת מתשוקה לדבר שאינו אפשרי, שלא
בהשג ידה וכנראה גם לעולם לא יהיה. הקול כבר לא זר, היא חוזרת
לכתה שלה. היא עזבה את סקוטלנד שלה, סקוטלנד שכל פינה קטנה שלה
היא למדה בדימיונה, מבלי להפרד, הרגע היפה שלה נקטע על ידי
המורה.
"אני מצטערת, המורה. אני פשוט לא מרגישה כל כך טוב. אני אלך
לשטוף פנים".
היא קמה, מובכת ממבטם של ילדי הכתה, עוברת במהירות על פני הכתה
בדרך הנראת כמתארכת עם כל צעד שלה, אל הדלת ונעלמת מטווח
ראייה.
כעת כשהיא לבד הכל מתפרץ. הבכי סוחף אותה והיא נכנעת לו, יודעת
שלא משנה כמה מאמצים תשקיע כדי לעצור אותו, היא תאלץ להכנע לו.
היא רוצה להכנע לו. זה לא מקובל, זה לא מתאים, אבל היא חייבת.
היא מתמכרת לדמעות ובוכה ללא מעצורים עד אשר יבשות עינייה והיא
נרגעת. לשיעור הזה היא כבר לא תחזור.