'עמדתי בהבטחתי, אפילו שהייתי מפוחד ומבולבל ולא רציתי להישאר בבית לבדי.
עמדתי בקצה המדרגות, בוהה בכבל עבה שנמתח על הרצפה לידן, עד ששמעתי את קולו של
זאנדט מדלת הכניסה.
"אלוהים אדירים", אמר, והנערה הצליחה להפיק שוב קול צרחה. שמעתי קול נקישה.
התחלתי לרוץ.
בחדר הקדמי דלקה עכשיו מנורה שהטילה אור קלוש ליד החלון.
הנערה הייתה מוטלת בפינה, מכורבלת, והשמיעה יללות חלושות. זאדנט שכב בגבו על
הרצפה, והאקדח שלו היה במרחק כמה מטרים ממנו על הרצפה. הייתה ארשת מוזרה מאוד
על פניו.
מעליו עמד איש שאחז באקדח. האקדח היה מכוון אל ראשו של זאנדט.
"תתרחק ממנו", צעקתי, ידיי מושטות קדימה ואקדחי מכוון אליו. "תתרחק ממנו,
לעזאזל".
"או שמה?" אמר האיש אפילו בלי להסתובב אליי. "או שמה?"
"או שאני אפוצץ את הראש המזדיין שלך".
"אתה חושב ככה?" האיש הסתובב אליי סוף-סוף. "היי, וורד", אמר. "עבר הרבה
זמן".
ראיתי את פניי מביטות בי. העולם נטה על צידו, התרחק ממני במהירות.
השיער שלו היה ארוך משלי וצבעו שונה מעט, צבוע לבלונדיני בהיר יותר. היה משהו
שונה מעט בתווי פניו, אבל רק בשל העובדה שמוח אחר פעל מאחוריהם. אם הייתם
רואים את פניי בימים מסוימים, במצבים מסוימים, הם היו נראים לכם זהים לגמרי.
חוץ מזה לא היה שום הבדל. אפילו מבנה הגוף שלנו היה זהה. מצמצתי.
"טוב", הנהן האדם הזקוף בחביבות לעברי. "אז אתה חושב שאתה מסוגל לעשות את זה?
להרוג את בן המשפחה האמיתי היחיד שהיה לך אי-פעם?" אצבעו התהדקה על ההדק.
"באמת הייתי רוצה לדעת, ובבקשה אל תיתן לעובדה שבכך שתעשה את זה תהרוג גם את
ג'ון להשפיע על ההחלטה שלך." '

מוסיפה את העבודה הזו לפרוייקט ברגע האחרון.

אני חושבת שהרסתי את המכחול האהוב עליי, מאחר והשתמשתי ביותר מדי דיו ואקריליק
בציור הקודם. בגלל זה הציור הנוכחי נראה כמו שהוא נראה. כדאי שאקנה חדש.

פול 'האדם הזקוף' ו-וורד הופקינס הם דמויות מטרילוגיית 'אנשי הקש' של מייקל
מרשל. פול הוא רוצח סדרתי - וורד הוא סוכן CIA לשעבר. הם תאומים, כמו שכבר
ניחשתם.

OMG זה פאנארט מתה
רציתי לצייר אותם ביחד מאז שקראתי את הספר הראשון.

נ.ב.
הסריקה הרסה את השיער והחולצה של פול לחלוטין. חבל, אני מאוד אוהבת את הציור
פנים-אל-פנים. תבואו לתערוכה.