אתה ידעת יותר טוב ממני מי אני ולמה אני זקוקה
אתה תפסת כל חלום חמקמק שכבר כמעט נהפך להזיה,
אתה היית מהיר והחלטתי אך רגוע וביישן
ידעת להקסים אנשים, וזה מה שהפך אותך לשונה מכולם, כל כך שונה
ומיוחד בדרכך האישית...
ידעת לומר את המילים הנכונות, אפופות סודות מתוקים
שלא נשמעו בעבר
והחיוך שלך... חיוך קטן נוטה לצד שמאל שטמן בתוכו כה הרבה.
או החיוך ההוא עם המבט הרציני, כשפניך נחצאו ממש באמצע, בקו
הנחיריים
בקו הנשימה.
והאויר... האויר הזהוב שאפף את החדר ונתן לקרני שמש בהירות
לחדור דרכו כשאתה היית באזור.
ואז, בשנייה שאלומת האור הייתה מתפוגגת, אתה היית מחייך (את
החיוך עם הנטיות) מתחיל לצעוד לעבר הדלת.
עם כל צעד משחרר עוד געגוע שנאבד בחלל, עוד תחושה שנאחזה לשווא
בצל הקטן שלך, מפזר תחושות ורגעים כאילו לא היו אלא אבק שריפה
שנותר שריד ללילה ארוך ללא שינה.
ממהר בדרכך לעבור בעוד דלת של ילדה אבודה.
ועוד אחת. ועוד אחת.
ואני עוד הייתי מתבוננת, תולה עיניים מצועפות לעבר הדמות החזקה
הזו, שאפילו את הצל הקטן שלה לקחה איתה. הדמות שהותירה רסיסים
של געגוע, לדבר שלא היה ולא נברא.