מיותרת בקיומי. נוכחותי איננה חשובה. וכשאני רואה אותך זועקת,
רואה שוב את דמותי הבוכיה. חשבתי שלפחות לזייף אני יודעת. אך
קשה לזייף אושר לאורך זמן. וכך בעיניים מלאות ברסיסים של אושר,
המח מנסה לשחזר תמונות בהן הרגשת קרובה אליו, לא מצליחה להרדם
שוב. הרסיסים זולגים מעינייך מותירים שבילים של כאב וסבל
אחריהם. ואת מתפרקת כל כולך תא אחרי תא, נרקבים תאי גופך.
נשימה אחרי נשימה את שורפת את עצמך. מנסה לברוח אך דרכך אבדה.
מנסה לשכוח אך בעינייך זכרון של תמונה. בליבך נעוץ משפט אחרון,
ונשמתך בוכה עד שיכרון.
את רוצה לזחול על החול החם, לשרוף את גופך בזמן שאני מתחננת
אליו שישאר. אבל מחזיקה את עצמך בידיים ולא נותנת לראותך בוכה.
שיחשוב שזאת הייתה פרידה טובה. ובנתיים את תעברי את מדורי
הגהנום אחד אחד, והם לא יגמרו לך, ואת תבכי. העלי במוחך
זכרונות מתוקים, ייחלי לעצמך להחנק איתם כדי שלא תצטרכי לראותם
יותר. כדי שלא תצטרכי לחשוב עליו שוב. עשי הכל כדי שרגע זה
ימחק, כדי שהשנה איתו תעלם כאילו לא הייתה. כדי שתפסיקי לחשוב
איך יכולת להיות כה טיפשה?
החזרת לו הכל, את כל הדברים שהשאיר אצלך, את כל המתנות שנתן
לך, כדי שיכאב לו לפחות קצת, לפחות טיפה ממה שכואב לך. החזרת
לו הכל ורצית רק שיחזיר את ליבך שלם. אך הוא לא הצליח, לא עמד
במשימה, וליבך נפל עשרות קילומטרים, לתוך תהום של תוהו, לתוך
החשכה. ליבך כמובן לא שרד את הנפילה. אבל לו כבר לא היה אכפת,
את ילדה גדולה, מה כבר יקרה לך, הרי זו את...
רצית לדעת שכאשר הוא יזכר בך, ליבו יצבט. רצית לדעת שהוא לא
שיקר לך כל הזמן הזה. רצית לדעת שהוא הרגיש. רצית לראות אותו
נשבר, כואב, מתרסק אחריך. רצית לדעת שהוא יחזור אלייך, רצית
שיבקש ממך, אך במקום זה כמעט התחננת בעצמך. מה עשית לעצמך
ילדה? כמה עיוורת יכולה להיות אהבה?
שוב נופלת, נשברת, נמחקת מקיומך הלא-הכרחי, מציתה עוד סיגריה
בדרך למוות, חושבת עליו, מדמיינת שוב בית. והנה את שם, כבר
בצד השני. את רואה את עצמך עם אחד חדשני. שונאת את עצמך
שממשיכה בלי להסתכל אחורה. שונאת שעוד נותר לאן לצעוד קדימה.
שונאת כל שנייה, כל נשימה, כל אנחה. שונאת שאת עדיין יכולה.
שונאת את אותה השנה. שונאת אושר מזוייף, שונאת זיכרונות -
שונאת את כולם. מקווה שיום אחד הם כבר לא יהיו שם. |