נהגי-מוניות הם עם מיוחד במינו ונהגי-מוניות-הלילה, הנם עדה
מיוחדת בקרב העם הזה. בראל הוא אחד מבני העדה. מדי יום, לבוש
במכנסי ג'ינס דהויים וחולצה לבנה, שבימים הקרים נוסף להם סוודר
אפור, הוא יוצא לעבודתו ברחובות ירושלים לפני שקיעת החמה
ומסיים לאחר שנתמלאה מכסת-פרנסתו הקבועה. לרוב זה קורה לאחר
השעה עשר בבוקר יום-המחרת. הוא אינו מתלונן על ליל-עבודה ארוך
משום שזקוק לכסף לתשלום מזונות וחינוך לבתו בת החמש החיה עם
גרושתו. את נוסעיו הוא מוצא בסמוך לכותל המערבי, ברחבה היורדת
לשער האשפות. משם, לאחר שסיימו תפילותיהם, הוא מחזירם לבתיהם
ושב לכותל לאסוף נוסעים אחרים. זוהי שגרת-לילותיו. קורה,
ובמקום שיורד הנוסע מהכותל, ממתין מישהו למונית. הוא סוטה
ממסלולו השגרתי להסיעו למחוז חפצו ואחר כך שב לכותל
לשגרת-עבודתו.  

סיפורנו מתחיל בשעה אחת-עשרה בליל קיץ חמים, באחד מרחובותיה
השלווים של קטמון שאוכלוסייתו אמידה. לאחר שירדו מהמונית אב
ושלושת בניו, התקרבה אישה צעירה עטופה במעיל קל, שהסתיר את
ידיה, וביקשה לנסוע למרכז העיר. בסקירה חטופה הבחין בראל ביפי
פניה, בדקות גזרתה, בגווה החטוב ובחזה המלא והתרשם כי היא
מאותן בובות חרסינה צהובות-השיער שהגברים עלולים לשבור.

"לאן במרכז העיר?" שאל.

"עוד לא החלטתי. כשנגיע למקום שבכוונתי לרדת, אודיעך ואשלם
ככול שיראה המונה. אל תחשוש," הבטיחה ודיבורה רוגז וקולה מחרחר
כמו עלה מן השאול.

"לא חושש," השיב. "לתשומת-ליבך, שברת את שגרת-עבודתי. אלמלא
הופעת, הייתי נוסע עכשיו לעיר העתיקה לאסוף נוסעים מהכותל,"
הוסיף כרמז לציפייתו שבתום הנסיעה תעניק לו תשר. לאכזבתו, לא
הגיבה. אילו קלחה שם שיחה, לא איכפת היה לו לנסוע עימה כול
הלילה.
למען ביטחונם, נהגי מוניות-הלילה חייבים להתבונן בקפידה
בצפונות נשמותיהם של הנוסעים. בראל מאמין כי הצלחתו בכך גדולה
מזו של הפסיכולוגים המקצועיים. כשעלתה בובת החרסינה למונית היו
תנועותיה מהססות. גם לאחר שהתיישבה במושב שלצידו, לא חדלה
לרטוט. בראל יודע להבחין מתנועות הגוף בין מסוממים למתוחים.
מתנועותיה הסיק כי לא הייתה מסוממת אלא מתוחה מאוד. אף שלא
פצתה פה ולא גנחה, חש בחושו השביעי בזעקות-כעס אילמות שפרצו
מגופה ולא היסס לשאול, "את בסדר? למה הכעס?" לא ענתה. בחלוף
דקתיים, אחרי שחושו השביעי שוב זיהה זעקות אילמות, אמר
בהחלטיות, "את כועסת."

"אכן כועסת. אבל לא עליך." עדיין היה דיבורה רוגז אבל קולה כבר
לא חרחר כעולה מן השאול.

לרגע הסיט בראל את עיניו מכיוון הנסיעה והתבונן בנוסעת שלצדו.
למרות שהאור שחדר דרך חלונות המונית היה חיוור ומקפץ בהתאם
לתאורת הרחוב, הבחין בחבלות על פניה העדינות ובשטפי דם מתחת
לעיניה התכולות. "את נראית כמו אחרי קרב מהלומות ידיים," אמר
בתקווה להמיס את הקרח.

"לא היה קרב," מלמלה, "אבל מהלומות חטפתי כהוגן."

בראל מתגורר בגפו בדירת חדר שכורה באחד הבתים הישנים
שבמבשרת-ציון. הדירה לא נבנתה כחלק מהבית, אלא נוספה ברשלנות
בירכתיו שנים אחדות לאחר שכבר עמד. קירותיה עקומים והטיח
מתקלף. עד לאותו לילה לא ביקר איש בדירתו. משכניו מתעלם והוריו
שגרים בקרבת מקום, אינם רשאים להיכנס. ברוב הזמן שנמצא שם הוא
ישן ואינו מתפנה לניקוי וסידור הדירה. ארוחות בוקר וערב אינו
אוכל, אלא שבין הנסיעות משביע עצמו בכריכים. את ארוחות
הצוהריים שהוא מכין לעצמו בשובו מהעבודה, הוא סועד לבדו.
בדירתו אין אדם שיחליף עמו מילה, ולכן אין לתמוה שבלילות הוא
להוט לשוחח עם הנוסעים במונית, מה שמקל על בדידותו. את השיחות
הוא פותח בנושאים המאפשרים לו ליצור קשר עם מרביתם, כגון העומס
בכבישים, הנוהל הפסול של הולכי-הרגל שלא לצעוד על המדרכות
ותאונות-הדרכים המיותרות. לגרותם להמשיך ולשוחח, הוא גורר את
השיחות לנושאים פסוודו-אישיים כמו שגרת-עבודתו, מיסים לרשויות,
ההוצאות הגבוהות להחזקת המונית והתייקרויות הדלק התכופות שאינן
מלווות בעליות במחירי-הנסיעה. אבל עניינים אינטימיים אינו חולק
עימהם. קול הבס העמוק שלו משרה ביטחון בבני-שיחו. הם נותנים בו
אימון ושוטחים לפניו מבעיותיהם. יכולתו להקשיב לנוסעיו, להשתתף
בכאבם ולהקנות להם תחושת חשיבות, מקלה עליהם. לפעמים השיחות
האקראיות הללו נמשכות גם אחרי שהגיעו לבתיהם, והנוסעים
המוקסמים מהנהג המנהל שיחותיו בנועם, מעניקים לו תשר מכובד.

באותה נסיעה שבה מתחיל סיפורנו, פעלוליו לא סייעו לו ובובת
החרסינה לא נעורה מבהייתה.

בעיבורה של העיר כיוונה אותו לרחובות הומי-בליינים. בתום שעה
של נסיעות-סרק ביקשה לשוב לקטמון. משהגיעו, ראתה שחלונות דירתה
מוארים ובקשה לשוב העירה. שוב השתוקק בראל לשוחח עימה. כהרגלו,
הפנה את תשומת ליבה לתנועת המכוניות, שלמרות השעה המאוחרת
הייתה כבדה, ולהולכי-הרגל שמילאו את הכבישים והפריעו לתנועה.
הפעם הנהנה בראשה כרמז להקשבתה, אך לא השמיעה הגה. שתיקתה
עוררה בו תחושה שבין סקרנות לתהייה לדעת מיהי. אלא שבתגובה
לשתיקתה, הוא, המכונס בתוך עצמו, נסחף לגלות לה פרטים מחייו,
כאלה שעד לאותה נסיעה לא גילה לנוסעיו. "אני בן שלושים וחמש,"
פתח מבלי שנשאל. "בגיל עשרים ואחת השתחררתי מהצבא והכרתי מישהי
מבוגרת ממני בחמש שנים, נמוכה, עגלגלה ופניה מנומשות. לא
התאהבתי בה. גם היא לא התאהבה בי כי פניי מגושמים, לחיי מצולקת
וגופי גבוה ורזה ביחס למידותיה. אמרה לי שתמיד אחייך משום
שהחיוך מסתיר את המגושמות של פניי. אבל נקשרנו כידידים. הייתה
סטודנטית לרפואה וכיום עובדת כרופאת משפחה. בשרותי הצבאי הייתי
חובש. לאחר שהשתחררתי עבדתי כסניטר בבית-חולים ושם הכרנו.
בהשפעתה שיניתי הרגלים שנשתרשו בי במשך השנים. דרבנה אותי
ובגיל עשרים וחמש התחלתי בלימודי סיעוד. כעבור ארבע שנים, לאחר
שהוסמכתי כאח, ביוזמתה התחתנו. אלא שנישואינו לא עלו יפה.
רופאה ואח זה לא כמו רופא ואחות. לאחר שנולדה לנו בת התגרשנו,
שוב ביוזמתה, כי יותר לא הייתה זקוקה לי."

בראל חשף עצמו בגילוי לב גמור ובנחישות שלא הבין את סיבתה. אף
שלא הגיבה אלא בהנהוני ראש, חש כי האזינה וזה סיפק במידת-מה את
להיטותו לשוחח עימה. למרות הצפירות שנשמעו ממכוניות שנסעו
בעקבותיהם, המונית טיפסה לאיטה לאורך רחוב קרן-היסוד. בכיכר
צרפת פנתה לרחוב אגרון ונעצרה סמוך לרחוב בן-שמעון המקשר בין
אגרון למלך-דוד. האישה הצעירה שילמה את הסכום שהראה המונה
והוסיפה תשר נאה.

בשני הבתים שבפינות הרחובות אגרון ובן-שמעון נעשו שיפוצים
והכניסה לרחוב בן-שמעון נחסמה. לאחר שיצאה מהמונית ניסתה לצעוד
בשביל זרוע בשברי אבנים, שבשעות היום שימש את פועלי השיפוצים.
רגלה נכשלה באבן והיא נפלה. בראל, שלא גרע מבטו, הזדרז לצאת
מהמונית ורץ לעברה. באפלולית הבחין שרגלה הימנית מדממת.

"יורד לך דם, גברתי. בואי, נשוב למונית. יש לי
תיק-עזרה-ראשונה. אינך יכולה להסתובב עם רגל מדממת," גיחך.
"הרי סיפרתי לך שבהשכלתי אני אח מוסמך. הניחי לי לחטא ולחבוש
את פצעך. כנהג של רכב ציבורי אני מחויב בשלום נוסעיי."

לאחר שהתרווחו בספסל האחורי של המונית בראל ניקה את רגלה מהדם
וחבש את הפצע. כשהתעסק בחבישה שאלה, "אם אתה אח מוסמך, מדוע
אתה עובד כנהג מונית?" ודיבורה כבר לא היה רוגז.

"סוף סוף את מתעניינת בי," אמר וחייך. "לאחר סיום הלימודים,
עבדתי שנה בבית-חולים כאח ושובצתי למחלקה אורולוגית. אלא
שבעבודה הזו נאלצתי להתעסק בשטיפת איברים שאצל גברים ונשים
בריאים משמשים כאברי מין. אבל אצל האנשים החולים, האיברים הללו
היו מאוסים. ההשפעה על התנהגותי המינית הייתה חמורה ובמצבים
אינטימיים איבדתי כל חשק לתפקד. נחרדתי והפסקתי לעבוד
בבית-החולים. ההרס הזה עדיין נמשך ובחברת נשים אני סובל
מאין-אונות. לכן אינני חותר לזוגיות חדשה ונמנע מהרפתקאות
חד-פעמיות שאינן מעלות ואינן מורידות, כי ברור לי שאכשל. באותם
ימים החליט אבי, ששנים רבות התפרנס כנהג מונית, לצאת לגמלאות,
וממנו שכרתי את המונית. מקצועי החדש לא היה מקובל על זו שהייתה
אשתי ונפרדנו. לצערי, אחרי הגירושין, הידידות בינינו לא שבה
להיות כפי שהייתה עד לנישואינו."

הטיפול ברגלה של האישה עורר בבראל ריגושים. אין תמה בכך משום
שכבר חלפו עידנים מאז שנזדמן לו לגעת ברגל של בובת חרסינה יפת
מראה וחטובת גוף. כמעט ונשק לרגלה, אלא משהבחינה שקרב את
שפתיו, אמרה בקול שאינו משתמע לשתי פנים "אין לי מצב רוח לכך."
הודתה לו ויצאה מהמונית.

בצעדים מהוססים התקדמה בכיוון רחוב בן-שמעון, אלא שבאותה פעם
צעד בראל בעקבותיה. ידו טפחה בקלות על עורפה. "לאן את הולכת?"
שאל.

"בכוונתי לשוטט בין בתי המוגרבים שבשכונת מחנה-ישראל," השיבה.
"כשאני מדוכאה, שוטטות-לילית בשכונות הישנות של ירושלים משככת
את דכאוני. בהמולת היום מתח החיים המודרניים מגיע לכאן, אבל
בלילה אני נושמת את האופטימיות של המתיישבים הראשונים ונרגעת.
אני נכנסת לחצרות, מתיישבת על המכסים שעל בורות המים ובאור
הקלוש המגיע מהחלונות מתאחדת עם עולם שחלף. האדריכלות של הבתים
הישנים ממזגת תמימות וחמימות שחסרים לי באדריכלות של הבניינים
שבשכונות החדשות. בוני השכונות הישנות, חרף השכלתם
הבלתי-אקדמית, בנו בתים יפיפיים שמחד בטאו את געגועיהם לארצות
מוצאם ומאידך את אמונתם בשיבת-ציון. העולים שהביאו עימהם
מסורות בנייה לימדו את בניהם לתכנן ולבנות. כיום הכול שונה.
אדריכלות והנדסה נלמדים בטכניון. הבנים אינם לומדים מאבותיהם
ואינם ממשיכים בדרכם."

כשהבחין בצליעתה אמר, "הפצע כואב וקשה לך ללכת. השעני עליי!"
פעל בנחישות ושילב זרועו בשלה. "מדוע מלכתחילה לא אמרת שברצונך
להגיע לכאן? היינו נכנסים לרחוב בן-שמעון מצדו השני ועוצרים
בפתח השכונה."

משחשה בזרועו נעצרה והתנצלה בקול רך שהצטלצלה בו היענות למגעו.
"לא ידעתי שמשפצים את הבניינים ושהמעבר מרחוב אגרון לבן-שמעון
חסום. יום אחר יום אני מופתעת מהשינויים שבעיר הזאת. מאז
נישואיי אני ירושלמית בלב ובנפש. אני חוששת שהבתים המקסימים
יהרסו ועל חורבותיהם יתרוממו מגדלי-דירות וירושלים תיהפך לעיר
שכולה בנייני-ענק הבנויים לפי חוקי האדריכלות המודרנית, לפי
התקנים שתיקנו הפרופסורים בטכניון. חבל שתיעלמנה התמימות
והאופטימיות שבחצרות השכונות הישנות והדורות הבאים לא ייהנו
מהן."

"נולדתי בירושלים, אבל במחנה-ישראל לא ביקרתי ונראה לי שביקור
כזה עשוי להיות מרתק. מעולם לא נמשכתי לשכונות הישנות. האמנתי
כי יש להרוס מבנים רעועים ולבנות במקומם חדשים. האם תרשי לי
להצטרף וללמוד ממך מהו אותו יופי שאת מוצאת כאן?" שאל.

לאורן של קרניים שזרמו מפנס הרחוב הבחינה בתום שפעפע מפניו
המחייכות ובטוהר-ליבו שבקע דרך עיניו השחורות. ואף שהייתה
בטוחה בכנותו, הייתה מהססת. "אינני רוצה להפריע בעבודתך. השעה
מתקרבת לאחת, נוסעים רבים יזדקקו להסעותיך ואתה זקוק לפרנסה."
"זה נכון, אבל אני מעוניין ללמוד דברים חדשים. אנא הרשי לי
להתלוות אלייך. מהלימוד על המיוחד שבשכונות הישנות ארוויח יותר
מאשר בעבודתי השגרתית. במקום לבזבז זמן בחיפוש נוסעים ובהסעתם
אהיה לך משענת בצעידתך. יום אחד כשאסיע תיירים אשתמש בידע
הזה."
באותו לילה נזקקו אוזניה לשמוע קול חם ועיניה לראות פנים
מחייכות. אך יותר מכל נזדקקה לדעת שמישהו רוצה בקרבתה. למרות
שלא היה לה ספק שהבחור הצנום שראשו מיתמר מעליה, מסוגל להעניק
לה אותם, לא הזדרזה להיעתר לבקשתו. רק לאחר שהקשיב בעניין
לדבריה אודות רבי דוד בן-שמעון, זה שעל שמו נקרא הרחוב, שבשנת
1854 עלה לירושלים ונתמנה לראש עדת המרוקאים, נענתה לו. נשענה
עליו וכך צעדו בין הבתים שבנייתם החלה בשנת 1866 ביוזמתו של
אותו רבי דוד. עצרו ליד כל בית, והיא הפנתה את תשומת לבו
לפתחים ולחלונות המקושתים או מרובעים, ולעיטורים החצובים באבן
שמעליהם, והסבירה כיצד ניתן להבחין בין בנייה מקורית לתוספות.
במרבית הבתים, קומתם השנייה או זו שמעליה מאוחרת. סיתות האבנים
והעיטורים שמעל לחלונות שונים בקומה הראשונה מאלו שבשנייה. כול
תקופה והאמנות שלה.

מקץ שעה בקשה לשוב לביתה. כשהתיישבה במונית היו תנועותיה
נינוחות וגופה כבר לא רטט. תוך שהצית את המנוע אמר," תודה לך.
זו הייתה שעתי היפה ביותר מזה שנים."

"אתה מפריז," השיבה במבט קצת מושפל. "אני היא שצריכה להודות
לך. נשענתי עליך ובזכותך הצלחתי לצעוד. יתרה מכך, שיחותינו
ריפו את הדיכאון שהשתלט עליי והקלו על כאביי."

כשכף ידו אוחזת בשלה אמר, "כלל אינני מפריז. הסיור בשכונה
והסברייך תרמו לאגו שלי. אני צאצא של אותם מרוקאים שחיו אז
בירושלים. ייתכן שאבותיי היו בין בוני השכונה. כשאבקר את הוריי
אברר זאת."  

"אם אכן יתברר כי כך הוא, עליך להתגאות באבותיך משום שזו הייתה
השכונה העברית הראשונה שיהודי ירושלים בנו מחוץ לחומות במו
ידיהם. משכנות-שאננים, שכונה עברית שקדמה לה, נבנתה בתרומות
שהביא מונטיפיורי מחוץ לארץ והבנאים כלל לא היו יהודים."

"דבר אחר," קטע את הרצאתה. "מאז הגירושין התנזרתי מחברים. גם
מאחי ואחותי התרחקתי ואת הוריי מבקר לעתים רחוקות. אינני יודע
מדוע כפיתי על עצמי בדידות. הלילה משהו השתנה. חזרה לי כמיהה
שחששתי שכבר לא תהייה."

הבינה כי התכוון לגלות לה משהו אישי ושאלה בסקרנות, "מהי?"

"כמיהה לבובת החרסינה," השיב בקול רועד.

משכה את כף ידה מידו והעירה, "היזהר! אני אישה נשואה, אם
לשלושה בנים."

"לא התכוונתי לקחתך ממשפחתך, וודאי שלא הלילה. אילו ניסיתי,
הייתי נכשל משום שהמגעים הגופניים מאוסים עליי. אלא שבעקבות
הסיור במחנה-ישראל משהו נפרץ בהתנזרות שכפיתי על עצמי. אתך
אינני חש בודד. אני נהנה מישיבתי לצידך, מקולך, מריח גופך
ומהכמיהה הערטילאית לנשיותך, כמו זו שכמהתי בנעוריי. כשהייתי
נער שלחו אותי הוריי ללמוד בישיבה והתגוררתי בפנימייה. היינו
שם רק נערים וחשקנו בנערות שברחוב אשר מעבר לגדר. בשעות היום
הרבנים דיכאו באכזריות את יצרינו. אבל בלילות, כשהייתי עם
עצמי, הלב הלם, הגוף המורעב תבע את שלו ועם החלומות נמלא האיבר
בדם. מזה שנים שזה לא קרה. הלילה חזר משהו מזה והתעוררה בי
האמונה שיום אחד אשוב להיות גבר ככול הגברים ובעל לאישה ככול
הבעלים. אבל אני יודע שזה לא יקרה במהרה. למפנה הזה דרוש לי
זמן." למרות שלא הגיבה לדבריו היה בטוח שהקשיבה והפנימה אותם.


כשהמונית נעה בדרכה לקטמון אמר, "בשיחותיי עם הנוסעים למדתי
להבחין בין המקשיבים לי לשאינם מקשיבים. אני יודע שאת מקשיבה
לי ולכן אמשיך לספר לך על עצמי. גרושתי כמעט ולא הקשיבה לי.
אני טיפוס חסר אונים והיא שפתרה את בעיותינו הכלכליות
והחברתיות והפכה את חיינו למעניינים. קראנו ספרים, ביקרנו
במוזיאונים והרבינו לצאת לקונצרטים ולתיאטרון. בתחילה הייתה
זקוקה לי כבן-לוויה, אבל במהירה למדתי ליהנות מהאמנויות הללו
והם הפכו אצלי לצורך. מאז שנפרדנו כל זה היה לנחלת העבר. היא
לא נטשה אותי כשהפכתי לאימפוטנט. זה לא הפריע לה ואף ניסתה
לשכנע אותי שגם לי זה לא צריך להפריע. עזבה משום שאימה דרשה
שתגור עימה. מדי ערב הייתה מטלפנת אליה 'אני בדיכאון, בואי'.
עד שבלילה אחד, אחרי שיצאתי לעבודתי במונית, אשתי נטלה את בתנו
והשתיים הסתלקו להתגורר איתה בערד. כששבתי בבוקר גיליתי
שנותרתי עם השגרה וללא היוזמה. עובד וישן ושוב עובד ושוב ישן,
ודי לי בכך שהאתמול דמה להיום ושהמחר גם הוא יידמה להיום.
הלילה הייתי שונה. התמסרתי ליוזמה שלך ולשעה התנתקתי מהשגרה.
אילו ידעתי מראש שכך יקרה, הייתי לובש בגדי-חג, מאותם בגדים
שכבר לא לבשתי חמש שנים."

כשעצרו במקום ששלוש שעות קודם עלתה למונית, אמר, "אינני יודע
את שמך."

"מה זה חשוב?" השיבה. "הדרכתי אותך בסיור בשכונה ירושלמית ובזה
נגמר העניין."

"לא היית לי סתם מדריכה," התוודה. "ראיתיך כבובת חרסינה והייתי
חייב לשמור שלא תישברי. אני רוצה לדעת מהו שמה של בובת החרסינה
שלי." מתא הנהג הוציא כרטיס ביקור. "כאן רשומים שמי ומספר
הטלפון שלי."

נטלה את הכרטיס ושאלה, "מה איכפת לך משמי הפרטי שבו כינו אותי
הוריי או משם המשפחה שהעניק לי בעלי? קרא לי כפי שנראיתי לך,
בובת חרסינה. כך אני רוצה שתכנה אותי."

התבוננה בבניינים שמסביב ואמרה, "בעלי עדיין ער. המנורות שבחדר
עבודתו דולקות. כל עוד אינו ישן אינני מתכוונת לעלות. החזר
אותי העירה. כמובן שאשלם עבור כל הנסיעות."

"מה את מתכוונת לעשות במשך הלילה?" שאל.

"תחילה אשחרר אותך לשגרת-עבודתך. אינני רוצה שבגללי תתקפח
פרנסתך."

"היכן את מתכוונת לישון הלילה?" פרץ לדבריה.

"הלילה בשבילי הוא ליל שימורים. אשוטט בסמטאות ואשוב לביתי רק
מחר בעשר לפני הצהריים, כאשר בעלי כבר יימצא בעבודתו."

"בובת חרסינה אינה מסוגלת להסתובב בלילה עם רגל פצועה. אני
אתלווה אלייך כדי שתישעני עליי."

"בשום אופן לא אסכים. עליך להמשיך בעבודתך."

"יש לי רעיון. אביא אותך לדירתי ומייד אסתלק. אחרי שהתוודיתי
בפנייך על בעיותיי, אין סיבה שתחששי מפניי. תישארי שם לבדך
ותוכלי לישון מבלי שבעלך ימצא אותך. בבוקר בשעה תשע וחצי אבוא
לקחתך לביתך."

"האם אתה בטוח שלא אפריע?"

"בטוח," השיב. "בכול לילה אני עובד והדירה נותרת ריקה."

כשנכנסה לדירה והבחינה בהזנחה ובאנדרולומוסיה העירה, " אתה
זקוק לאישה שתדאג לדירתך שתהיה נקייה ומסודרת."

"קצת לכלוך וחוסר-סדר אינם מזיקים. אני זקוק לאישה עם נשמה
שתדחף אותי למעשים," השיב תוך שהחליף את כלי-המיטה. "אני מתנצל
שהמצעים בלויים, אבל הם נקיים. אימי מכבסת אותם," אמר כשעל
פניו החיוך שכבר התמכרה לו. "לכבודה של בובת החרסינה בחרתי
במצעים היפים ביותר שלרשותי, הפחות בלויים."

"הם בסדר," השיבה בעליצות והניחה ידה על גבו לאות חיבה.
כשפשטה מעילה, נתגלו ידיה המלאות בחבלות ובשטפי דם. לא היה
צורך לחוקרה על הבעל המכה. החבלות שעל הפנים והידיים דיברו בעד
עצמן. מכאוביה העמידו בפניו אתגר להביא לה מזור.  

"לפני שאצא לעבודה הניחי לי לטפל בחבלות. זה היה המקצוע שלי
בצבא ובבית-החולים." הוציא מהארון ארגז ובו נוזלי חיטוי ועזרי
חבישה והביא צלוחית מלאה במים כדי להניח רטיות רטובות על
שטפי-הדם. משנוכח שהטיפול שהעניק לידיים ולפנים הקל עליה, אמר,
"אני חושש שכול גופך מלא בחבלות. הניחי לי לטפל בהן." למרות
היסוסיה, משום הכאבים החזקים הניחה לגבר שזה מקרוב הכירה לטפל
בה, מה גם שבראשית הלילה התוודה בפניה שאיבד את אונו.

בבוקר נתברר לשניהם שזה לא היה כך. הם לא ישנו במשך כול הלילה.
היא הייתה לו בובת החרסינה שהחזירה את אונו והוא היה לה האח
הרחמן שהביא מזור למכאובי גופה ולנפשה. אותו ליל-שימורים היה
בשבילה ליל-נקמות בבעלה שהפך אותה לאישה מוכה ובשבילו הייתה זו
לידה מחדש.

בדיוק בעשר לפני-הצוהריים עצרה המונית ליד בניין מגוריה. "אני
מודה לך על כול טרחתך," אמרה. משניסה לנשקה, הדפה את ראשו אך
הושיטה לו יד.

כשידה בידו שאל, "מתי ניפגש?"

"הרי נתת לי כרטיס ביקור, מר בראל חובב. שם רשום מספר הטלפון
שלך. בכל עת שאזדקק למונית אתקשר אליך," ענתה בקול שהצטלצלה בו
זרות.

"ואם תזדקקי לי ולא תזדקקי למונית?" לא ענתה. הישירה את עיניה
התכולות אל עיניו השחורות כמו רצתה להיפרד מהן וחייכה. הוא לא
חש שזו פרידה, אלא סבר שבחיוכה רמזה למשהו מופלא שעתיד להתרחש.
"אני אמתין במונית. עלי לדירתך, ולאחר שתיווכחי שהכול בסדר,
תוציאי את ראשך דרך החלון, ואז אסתלק." יצאה מן המונית וצעדה
בכיוון הבניין.
 
הייתה לבראל תחושת יגון, אולי משום החשש שנשמטה לו. החליט
שעליו לברר את שמה. נכנס לבניין ובהסתר, שלא תבחין בו, טיפס
בעקבותיה לקומה השלישית. בכל קומה היו שתי דלתות-כניסה לשתי
דירות ובקומה השלישית דלת אחת, שהעידה כי שתי הדירות הצמודות
חוברו לדירה אחת גדולה. על דלת-הכניסה התנוסס שלט 'פרופסור
יקיר ודוקטור שילה גולדשלגר'. ליבו הקיש בחוזקה. בובת החרסינה
היא דוקטור, כפי שהייתה גרושתו, שלא הייתה בובת חרסינה. הבובה
יפה פי כמה מהגרושה וגופה מטופח ומגרה, כמו הנערות שהופיעו
בחלומותיו כשלמד בישיבה. הזדרז לשוב למונית כדי שלא יחמיץ אותה
כשתוציא את ראשה מהחלון. בימים שאביו נהג במונית, בין לקוחותיו
היו פרופסורים מהאוניברסיטה. מאותם ימים נותר במונית
מדריך-טלפונים של האוניברסיטה. בדיקה במדריך אישרה שהשניים
שייכים לסגל. ליד שמו של יקיר צוינה השתייכותו לפקולטה למדעי
הרוח, המכון למדעי הרוח הכלליים, פילוסופיה, אסטטיקה. ליד שמה
של שילה צוינה הפקולטה למדעי הרוח, המרכז לאמנות יהודית.

כשנכנסה שילה לדירתה, התייצב מולה בנה הבכור, חיוור ושחוח.
"רצחתי את אבא," הודיע בקור-רוח של נער שהתבגר בטרם זמנו
והוליך אותה לחדר העבודה של הפרופסור. יקיר היה שרוע על הספה,
שעליה נהג לנוח בין כתיבה לכתיבה, וסכין המטבח הגדולה תקועה
בחזהו.

"למה עשית את זה?"

"נמאס לי שהיה מתפרע ומכה אותנו. ההחלטה נולדה כבר אמש,
כששמעתיך נאנחת ממכותיו. אחרי שנמלטת מהבית, אבא נטפל אליי,
אבל עדיין היו מכותיו נסבלות. הבוקר האשים אותי שסייעתי לך
להימלט וטען שאני יודע היכן את מסתתרת. שהכה אותי ללא רחם,
מילא. הרי תמיד התלונן שהקשר בינך לביני חולני, שאת משניאה
אותו בעיניי וששנינו מתכננים לחסל אותו. אבל למה פגע בילדים
הקטנים כשהתכוננו ללכת לבית הספר?"

"מתי עשית את זה? באיזו שעה?"

"בשבע וחצי, לאחר ששני הקטנים יצאו..." הוא לא הצליח לסיים את
המשפט ופרץ בבכי.

שילה נגשה לטלפון וצלצלה למשטרה. "שלום," דיברה לשפופרת.
"הבוקר בשבע וחצי רצחתי את בעלי."

בראל, שבאותה עת ישב במונית, צופה לעבר החלון ומצפה להופעתה של
בובת החרסינה, חש בהמולה שהתעוררה ליד הבניין. ניידות משטרה
הגיעו ופלטו שוטרים שנחפזו פנימה ואנשים רבים התקבצו. יצא מן
המונית והטה אוזן ללחשושיהם. נדמה היה לו שקלט משפטים תמוהים
אודות אישה שרצחה את בעלה. זה לא ייתכן. ואולי הבעל רצח את
אשתו, ולכן לא הופיעה בחלון?

מהבית הוצאה אלונקה שעליה הייתה מונחת גופה. משהושחלה האלונקה
לתוך אמבולנס להובלת מתים, החליט לעלות לדירת הגולדשלגרים.
בחדר פנימי נתגלתה לו שילה יושבת על ספה, חובקת עלם צעיר. "היא
חיה. זהו הדבר החשוב ביותר. כל השאר אינו חשוב," הרהר. "הנער
היפה הזה וודאי הוא בנה הבכור."

למרות התהום שנפלה לתוכו דקות אחדות אחרי שנפרדה מבראל, פניו
עם החיוך שהתמכרה לו, ועיניו שנראו לה יותר שחורות מבעבר,
הזכירו לשילה שבלילה האחרון היה זה הוא שסילק את כאבי גופה
ונפשה. תהתה שמא הוא עשוי לסלק את כאביה החדשים ופנתה אליו,
"בראל, רצחתי את בעלי."

בתחילה סבר שעשתה זאת בכוונה לסלול דרך לאיחודם. אלא משהבחין
בקיפאון שאחז במבטה, התעוררו בו ספיקות. "מתי עשית את זה?" שאל
בקול חנוק.

"הבוקר בשבע וחצי," השיבה כמו קראה הודעה מדף.

"זה לא ייתכן. באותה שעה היית אתי בדירתי. יצאנו בתשע וחצי
והגענו לכאן בעשר, ורק אז נפרדנו," צעק. בדירה הסתובבו לובשי
מדים כחולים שנראו לבראל כחוקרים וקיווה שהקשיבו לו. מאחר ולא
הגיבו, התקרב לדלת לחדד את טענתו באוזני שוטר שהסתובב בחדר
הסמוך. "כיצד ניתן להאשימה ברצח שבוצע בשעה שבע וחצי בבוקר?
מאחת-עשרה בלילה הייתה עמי ורק הבוקר בעשר הבאתיה לכאן. היא
אינה הרוצחת. המשטרה חייבת למצוא את הרוצח האמיתי."

"למה אתה מגלה את זה לאנשים זרים?" לחשה לבראל. "וכי יעלה
בדעתך שאכתים את בני כרוצח אביו?"

החוקר לא שמע את הדברים שלחשה לבראל אבל הקשיב לטענתו והזדרז
לשאול אותה. "מה האמת בדבריו? האם כל הלילה ועד לעשר לפני
הצוהריים בילית עם הגבר הזה?" מניסוח השאלה היה ברור לבראל
שהחוקר התכוון להכפיש את התנהגותם.

"אינני מכירה אותו," השיבה לחוקר וקולה שב לחרחר כעולה מן
התופת. "מעל לכל ספק. זו פעם ראשונה שאני רואה אותו."

בראל שחש אכזבה מהולה בייאוש, צעק לעברה, "לא ייתכן ששכחת את
התוודעותנו אמש, שהחלה עם כניסתה של בובת חרסינה למונית. לא
ייתכן שפרח מזיכרונך סיורנו בשכונת מחנה-ישראל, כשאת נשענת
עליי ואני תומך בך לבל תמעדי. ומיהו שריפא את החבלות בגופך?
ומשחדלו כאבייך מיהו שעינג אותך ומיהי שעינגה אותי? ונכבשנו,
את בי ואני בך, האם לא כך? ומדוע שברת חלום שחלמנו יחד על חיים
משותפים מלאי אהבה? וסעודת הבוקר המלכותית שהבאתי לך למיטה האם
כלל לא הייתה? הייתה בדיוק בשעה שבע וחצי. ולאחריה? הבטחת לי
שנגור ביחד ואת ביקשת שנשכור דירה גדולה כך שלכל אחד מבנייך
יהיה חדר לעצמו והבטחתי שאהיה להם אב מסור. איך זה שנעלמה
מראשך שבועתי שלעולם לא ארים עלייך יד? ובקשתך שאשוב לעבוד כאח
בבית-חולים? והבטחותייך להוציאני מהשגרה ולתמוך בי שאתקדם
במקצועי, האם היו מזויפות?"

ושוב שאל החוקר את שילה, "מה האמת בדבריו?"

"הכול שקר," השיבה מבלי להניד עפעף ופנתה לבנה. "לפני שהשוטרים
יכלאוני, עליי לומר לך משהו. הייתי תלמידה בתיכון שם אביך לימד
פילוסופיה. היה משכמו ומעלה, חכם ויפה מראה וכל התלמידות
התאהבו בו. מבין כולן בחר בי. אף שהיה מבוגר ממני בשלוש-עשרה
שנה, כשהייתי בת  שמונה-עשרה נשא אותי לאישה. הייתה לנו שנה
אחת מאושרת, עד שנולדת. למרות שאתה העתק מדויק שלו, הוא קינא
בך ונקם בי על שילדתי אותך. אבל מעולם לא בגדתי בו." ושוב פנתה
לחוקר, "אמש, כשבעלי הכה אותי נחבלתי ולא הייתי מסוגלת לזוז.
בני, שהיה עד להתעללות אביו, פינה את חדרו. נעלתי עצמי שם ולא
יצאתי מן הבית. מעולם לא פגשתי את הגבר הזה ואינני יודעת למה
הוא מכפיש אותי דווקא באוזני בני, נער בן שש-עשרה."

סיפורנו מסתיים בשעה אחת-עשרה ביום קיץ לוהט כשהשמש מאירה
שמיים צחים. כשירד בראל במדרגות, לאחר שנצטווה לעזוב את המקום
עם קהל הסקרנים, עלו הרהורים בראשו. " הסתירה ממני דברים רבים.
על עצמה לא גילתה דבר, לא על מוצאה, לא על המקומות בם נולדה
וגדלה, לא על מעשיה ולא על עבודתה ומאומה לא סיפרה על בעלה.
מהחבלות הנושנות והטריות שעל גופה זיהיתי שהיה מכה אותה. סיפרה
רק על אהבתה לשכונות העתיקות והזכירה שהיא אם לשלושה בנים. אבל
את שמה סירבה לגלות. אותיות 'שם' הרי הם לב המילה 'נשמה'.
ואישה ללא שם, אפילו אם היא בובת חרסינה, אין בה נשמה. ואולי
מאסה בי כי גופי ארוך וצנום, פניי מגושמות ולחיי מצולקת?"