אפרסק זה הפרי שאני הכי אוהב, הכי בעולם. אני חושב שאני היחיד.
עשיתי פעם סקר ונראה לי שרב האנשים אוהבים אבטיחים או תותים.
אבל אני? אפרסק.
אני מת על אפרסק, לא רק בגלל הטעם שלו ולא רק בגלל הצורה או
הצבע. כל אלה די נחמדים. אני הכי אוהב אפרסק בגלל הגרעין שלו.
יש רגעים כאלה שממש משעמם לי או שאני רוצה להיות מאושר, אז אני
הולך למקרר, מוציא אפרסק שנראה טוב ואוכל. לא בגלל שאני רעב.
סתם כי אני רוצה את הגרעין. אז אני אוכל את הכל ומה שנשאר אני
מוצץ עד שהגרעין נקי לגמרי.
ככה אני אוהב את הגרעינים של האפרסק. נקיים. ואז אני יכול
להסתכל עליהם שעות. איך שהם חדים בקצוות ואיך שהם מלאים חריצים
וכמה שהגרעין קשה.

אמא שלי לפעמים חושבת שאני משוגע. משוגע לגרעיני אפרסק. רק
בגלל שאני אוהב להסתכל על הגרעינים במשך שעות ובגלל שעוד לא
זרקתי לפח אף גרעין אפרסק מאז שאני בן 5. את כל הגרעינים אני
אוסף במגירה הענקית שמתחת למיטה. לפעמים אני סופר אותם. יש לי
לפחות מלנ'תלפים.
אמא שלי שונאת גרעיני אפרסק, אני בטוח. כי כל פעם שאני משאיר
את הדלת פתוחה, היא נכנסת לחדר ומנסה לאסוף את כל הגרעינים
בשקית זבל. פעם תפסתי אותה "על חם" והרבצתי לה מכות, ואמרתי לה
שאם זה יקרה עוד פעם, אז אני אפרסק אותה. מאז אני נועל את
המגירה ונועל ת'חדר. נראה אותה פורצת פנימה. אמרתי לה שאם היא
תעשה משהו לגרעינים שלי אני אתבע אותה לדין, ודובי, החבר שלי,
אמר שאני צודק, אבא שלו עורך דין, אז אם דובי אומר, זה בטח
נכון.
בגלל זה אני שונא חורף. כי בחורף אין אפרסקים. זה עצוב נורא,
כי אני לא יודע איך לשמח את עצמי. אז מה שאני עושה זה מתחיל
לספור את הגרעינים מחדש. אני מכיר אותם אחד-אחד, לפי החריצים
ולפי השפיץ. התחלתי כבר לתת להם שמות.

בחורף האחרון היינו צריכים לעבור דירה. אבא אמר שמחליפים לי
מיטה, ואני הבנתי שמה שהם באמת רוצים זה שאני אפטר מהגרעינים.
כשהגיעה המשאית של ההובלות, התחלתי לאסוף אותם בתוך שקית ושמתי
את השקית למעלה עם כל הדברים. לא רוצה להיפרד מהגרעינים - אז
מה אם ההורים שלי משוגעים ושונאים גרעיני אפרסק?
בנסיעה ישבתי במשאית וחיבקתי את השקית. היא היתה נעימה
ורעשנית, כאילו הגרעינים קשקשו ועשו מסיבה. אהבתי אותם נורא.
חשבתי כל הזמן, אם אני יכול לאהוב באמת גרעינים ואם מותר, לפי
הרבנות, להתחתן עם גרעין אפרסק.
באמצע הנסיעה עצרנו לאכול. השקית היתה כבדה מדי, אז השארתי
אותה במשאית וקשרתי חזק-חזק, והתפללתי שלא יקרה לה כלום.
אכלתי מהר וחזרתי למשאית. הגרעינים לא היו שם. "גנבו לי את
הגרעינים!" צעקתי, בכיתי. לא עזר. הגרעינים לא חזרו.
חיבקתי את השקית ובכיתי. פתאום מצאתי בתוך השקית גרעין אחד
אחרון של אפרסק. זה היה רובינזון. לקחתי אותו וברחתי בכל הכוח.
רצתי המון. ברחתי מכולם. שחיתי מיליון קילומטר, עד שהגעתי
לאיזה אי.
התחתנתי עם רובינזון ושתלתי אותו באדמה. עכשיו אני מחכה שיהיו
לי המון גרעינים חדשים.