קודם בשנות האהבה עטפתי אותך במלכות
כמו אורחת מארץ זרה, היית שם אל חיקי ובתוכי
ונפשי הייתה אצורה ביופייך בעונת האהבה
הייתה בנו שמחת בראשית, שיפעה ממבואות שמיים
והנה פשטה צינה, ננטש הנוגה הקסום
וזמן הכפור היה לוודאי, בקע ההר והתעבר
הוליד ההר שלכת עלומה כמו צעקה אילמת
ולא היה יותר עניין בשום מילה, בשום מילה,
היום ראיתי אותך כמו באת מארץ אחרת
שקועה לתוך מחול של גוף ונפש
עכשיו נמס הנוגה עד תהומות האין
ורק האפלה העידה על חלום הביעותים
שהתפורר על פני אדוות המים מירוקת הנחל
הייתה זו אשליה תקועה באבן, מנסרת הדממה,
הנה כבר עובר עוד חורף בין ענפי העצים השבורים
הנה את כבר חוצה את רוחב הריק
כדי להביט בחכמת השיר הנשכח,
אותו שיר הקרוב כל כך לשורש והחוזר  לפרוט
ביופיו הנסתר אחרי עקבות אמונתו...