בתוך ים הרעש היו כמה איים של שקט. שם פגש אותה לראשונה. היא
עטפה את עצמה בשמיכות או שאולי היה זה ניילון נצמד שגרם לה
לנצנץ למרחוק ולו הייתה תחושה שעיניה עצומות, רק שהן, פשוט היו
שחורות עד כדי תהום.
לפני השקט - היא אהבה לדבר. הוא, לעומתה, העדיף להקשיב. כך
התאימו את עצמם זה לזו. מאוחר יותר, כשכבר דיבר, קולו השתחרר
מתוך סדקי גרונו ברעש של ריסוק והיא, בשקט שלה, קטפה את קולות
הריסוק היישר מהאוויר והניחה אותם על גופה. הוא אהב אותה באותם
ימים.
כשהייתה יוצאת מהאמבט, עטופה בחלוק לבן, אהב להכניס את ידיו
בין גופה החם לבין הבד העבה. מאוחר יותר, כל מגע שלו העלה
כאבים והיא נאלצה לקפל את עצמה כדי לא להישבר.
אחרי שעזבה, הרבה אחרי, הוא עוד ישן במיטתו, פריטי לבוש שהיא
הותירה בעזיבתה החפוזה צמודים לאפו כמו היה כלב המחפש את ריח
בעליו.
הריח כבר הספיק להתנדף אך הוא דמיין את ריחה והספיג אותו בבד
כשהוא הביט בשמיים דרך המרפסת במבט תוהה, היא נהגה לומר לו:
"ריצה לאורך מסלול ההמראה לא גורמת לך להמריא. זה דבר ידוע. גם
אם בסוף הריצה תזנק למעלה. חבל. לא תמריא. לא תתנתק מהקרקע.
אני יודעת שאתה רוצה לברוח. גם אני. אבל לא ככה."
הוא אמר לה: "אני לא רוצה לברוח. אני רוצה להתכנס לכדי חופן."
והיא פרשה את אצבעותיה והניחה לו לנשק אותן.
כשנגמר הזמן, כמו במשחק, רגע לפני שהשופט שורק, היא דיברה
איתו. מילותיה פגעו בו כמו מוסיקה. מילים מהפנטות. מילים
מתנגנות. הוא לא הקשיב למילים אלא לניגונם וידע שהיא עוזבת
אותו רק בגלל שסביב אישוניה השחורים הופיעה נימה ירוקה של
געגוע.
אחרי שהלכה ממנו, מצא עצמו בשדה תעופה נטוש. הוא הביט על מסלול
ההמראה וכמעט שרץ. הוא ידע שהיא צדקה. לא ככה בורחים. ועכשיו,
עם בדידותו, היא לא הותירה לו אהבה כדי לברוח ממנה. |