נוגע בזיפים
מרטיב את העיניים
שנינו, עומדים מול המיטה
לא יודעים לאן ללכת
ראינו את הורינו
ברגעים הכי קשים
מביטים במראה
מנסים להיזכר
מי הם האנשים
שמביטים בנו עכשיו
רחוקים כל כך
את מחייכת, חיוך קלוש
אני עוצם את העיניים בתלישות
הם נעלמו מחיינו
או לפחות,
ככה דמיינו
עד שצלצל הטלפון
וסיפרו לנו, את מה שקרה
עומדים מול המיטה
לא נוגעים
יכולנו ליפול
יכולנו להמשיך
בחוץ, רעש של מכונות
יש מי שבונה מחדש את הבית שלו
אני מביט בשעון
כל שעה שחולפת
אין לנו, מתחפרים עמוק יותר
זוכרים את הקולות,
איך ברחנו בריצה,
חזרנו כשהיה מאוחר
הם לא הבינו
אנחנו לא סיפרנו שום דבר
אני רוצה לומר לך את האמת
מנסה, מתחמק, בסוף שותק
את מתיישבת על המיטה
מתחילה לבכות
אולי אנחנו דומים להם
אולי זה רק הזמן,
שלא מאפשר לנו להשתנות
אני מתקרב, נוגע בך לאט
שמענו אותם צורחים,
כל אחד בביתו, כל אחד לעצמו
וברחנו משם ביחד
אחר כך חזרנו, פחדנו להיות לבד
מחבק אותך, רוצה לומר לך את האמת
אני לא מכיר אותה, לא יודע מתי היא נכנסת לסיפור
ראינו אותם, ברגעים הכי קשים
הם היו לנו זרים
את החשבונות השארנו פתוחים
רשמנו הכול, כדי לשכוח
בסוף אנחנו זוכרים, גם בלי לקרוא את הרשימות
את מלטפת את פניי, לא אומרת מילה
ברגעים של פחד, אנחנו נזכרים
השנה היא לא אותה שנה, הבית הוא לא אותו בית
ושני האנשים שעומדים מול המיטה,
הם זרים לאנשים ההם, הם השתנו מהר יותר