בעיקר שנא שרון את אלו שנעלו נעלי הרים. היו בהן חריצים
עמוקים. תמיד היה נשאר בפנים לכלוך. בחורף בעיקר. גם כשהן היו
נקיות הן עדיין היו מכאיבות. את הנשים עם נעלי העקב הוא גם לא
היה יכול לסבול. העקבים שלהן היו משאירים בו סימנים כחולים שלא
היו יורדים במשך שבועות. אל הסימנים הוא התרגל. גם אל הכאב.
אבל הוא לא היה יכול לסבול את הריח, את הלכלוך, את הזוהמה.
כשהיה מסתובב ליד הים היו האנשים משאירים בו סימנים של זפת.
בימים כאלו הוא היה צריך לשפשף את העור שלו במברשת ובנזין. זו
הייתה הדרך היחידה שהוא הכיר על מנת להוריד את כל הזפת שאנשים
צברו בנעליים שלהם ליד הים. להשפלה הוא כבר היה רגיל מזמן.
למעשה הוא לא היה בטוח אם אפשר אחרת. אחרי הכול הוא היה רגיל
שדורכים עליו כבר מגיל צעיר.

הראשון שדרך עליו היה החבר הכי טוב שלו - גלעד. זה התחיל מזה
שגלעד היה צוחק עליו. משפיל אותו מול כל החברים שלו. זה כבר
היה עבורו זיכרון רחוק ומבחינתו לא היה לזיכרון הזה שום
משמעות. זה מה שילדים נוהגים לעשות, היה חושב לעצמו. אני כבר
אדם מבוגר היום ואין שום סיבה שאמשיך לנטור טינה לאנשים על
מעשים שעשו בתור ילדים. מהר מאוד מעשי ההשפלה הפכו מרושעים
יותר עד שיום אחד גלעד פשוט דרך עליו. הוא זכר את היום הזה
כאילו היה אתמול. הוא היה בערך בן 8 כשזה קרה ולמרות שחלפו כבר
30 שנה מאז, הזיכרון נותר טרי בליבו. גלעד צחק עליו ואחרי זה
פשוט הפיל אותו לרצפה ודרך עליו. אחר כך הוא אמר לו להישאר
לשכב בכניסה לכיתה. שרון לא היה מופתע מכך שכל הילדים דרכו
עליו בכניסה לכיתה. הוא כבר היה רגיל לכך שהם עושים כל מה
שגלעד עושה. מה שכן הפתיע אותו היה שהמורה נכנסה לכיתה ואפילו
לא שמה לב לכך שהוא שוכב שם. זו גם הייתה הפעם הראשונה שדרכו
עליו עם נעלי עקב. הוא שתק למרות הכאב הנוראי. ספג את הכאב כמו
כל כאב אחר שהיה רגיל לספוג.

לאחר אותו יום זה כבר הפך להרגל. היו דורכים עליו בכל מקום.
אנשים פשוט לא היו שמים לב שהוא שוכב שם, על הרצפה. עם השנים,
הוא אפילו להתרגל לכך שדורכים עליו גם בביתו. ההורים שלו היו
מתחשבים בו והיו דורכים עליו רק עם נעלי בית. לאח שלו לא היה
כל כך אכפת ממנו אז הוא היה נוהג לדרוך עליו עם נעלי ההרים
שלו. מאז שרון פיתח את השנאה שלו לנעלי הרים. אח שלו אף פעם לא
היה מנקה אותן ולתחושת הכאב היה נוסף הגועל שלו מהלכלוך הרב
שהיה מצטבר בין החריצים. פעם אחת הוא אפילו שאל את אמא שלו למה
כולם דורכים עליו. היא לא כל כך ידעה מה לענות לו. היא אמרה לו
שיש אנשים שפשוט דורכים עליהם. שזה טבעו של העולם ושהוא לא
צריך להרגיש רע בגלל זה.

בלילות היה חולם שיש לו נעליים ענקיות. יותר גדולות מהגוף
שלו. בחלום הוא היה דורך על כל האנשים שהכיר. רומס אותם
בנעליו. מוחץ אותם כמו שמוחצים נמלים קטנות. כשהיה דורך עליהם,
הגוף שלהם היה מתפוצץ בקולות מעיכה כמו ששומעים כשדורכים על
ג'וקים. הוא היה נהנה במיוחד מהקולות האלו, בחלומות שלו ותמיד
היה מתעורר באכזבה לגלות שזה היה רק חלום.

היום הנורא מכול היה היום בו גלעד לקח אותו עמו לשיחים. הם
כבר לא היו ילדים. למעשה הם כבר היו בני למעלה משלושים ביום
ההוא. לשרון כבר הייתה משפחה. היו לו אישה, ילד בן ארבע ושני
כלבים. גם הם היו נוהגים לדרוך עליו אבל הוא לא חשב שיש בזה
משהו לא נורמאלי. כמו שאמא שלו אמרה לו כשהיה קטן, יש אנשים
שפשוט דורכים עליהם. גלעד בדיוק חזר משהות ארוכה בחו"ל. הם
נפגשו לאחר שסיכמו ללכת לשתות משהו ביחד. גלעד שתה הרבה באותו
ערב. כשהם יצאו מהפאב הוא אמר לו שהוא חייב להשתין ושיבוא איתו
לשיחים. כשהם הגיעו הוא אמר לו לשכב על הדשא. שרון נשכב וגלעד
בלי לחשוב פעמיים השתין עליו. כשהוא סיים, הוא ניער את הזין
שלו, מטפטף על שרון טיפות אחרונות, חמות, צורבות. לאחר מכן
שרון קם והם נסעו ביחד הביתה. כנראה שיש אנשים שפשוט משתינים
עליהם, חשב לעצמו בדרך הביתה.