מבט לשמיים,
ערפל בעיניים.
שמלה קרועה, מונחת על כיסא מרופד
דמעות זולגות מהעיניים,
והוא רק מביט מהצד.

טיפות דם על המיטה,
מטפחת אדומה מונחת על השידה,
ועל גבו שריטה, שריטה עמוקה.
ובלב שלי, רק מועקה...

התחתון זרוק בצד,
חזייה על הרצפה...
ואני רק בוכה ובוכה.
והכל בגלל אהבה... אהבה נוראה.

הו אלת האהבה,
מה עוללת לנשמתי הטובה?
למה דווקא בי הכנסת את אותה האהבה,
אהבה שגרמה לכאב ולאכזבה?

ועכשיו על גבו יש שריטה.
שריטה מציפורן, ארוכה ושחורה.
שריטה עמוקה, עם המון משמעות,
שריטה שמעוררת בלבנו גאות.