שוקי קוריסקי / לעירי |
מוחה זיעת פניה
ואני קיץ עמה.
לעת ערב
פותחת חלונות
להביט לרחוב,
להמתין לאהוביה
המאחרים זה זמן.
לעת ערב
הבל עולה מפצעי הכביש
כאנחת עמלים.
וגם היא באנחה.
ואני עמה
כזיכרון המתרפק.
ואני מלטפה ומנחמה
ששמעתי צעדים קרבים,
שאוהביה מחלו לה כנראה
והם עולים, באים,
עוד רגע, עוד קמעה
יבואו חדריה,
יניעו הווילון כרוח הטובה...
ולא אהיה עמם
לראות בחיוכה.
98'
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|