ארבע לפנות בוקר והוא מכניס את המפתחות בחור המנעול, בקושי
כלשהו, ופותח את הדלת.  הוא מרוקן את כיסו ומתמוטט על הספה,
מותש כהרגלו. הוא חזר הביתה לבד הלילה. הוא לא יעז להודות בכך,
אפילו לא בפני עצמו, אך יש בכך הקלה מסוימת. הוא עייף כל כך.
ולעזאזל, הוא לא חייב להוכיח שום דבר לאף אחד. הלא כולם כבר
יודעים איזה מין גבר הוא. ובמקרה שמישהו ישאל, הוא תמיד יכול
לשקר. ואולי גם אם אף אחד לא ישאל.

הוא מעביר יד על ראשו המקריח והשיער המלבין. טופח קלות על כרס
בינונית. היא אינה גדולה כל כך, הוא חושב, בעיקר לא לגבר
בגילו, אבל הוא שונא אותה שנאה עזה, שנאת נפש. יגידו מה
שיגידו, ותמיד יש את אלו שאכן יגידו, אבל מכל הדברים שהוא
עושה, התכונות החיצוניות והפנימיות, אין דבר שמסמל לו יותר את
ההזדקנות שלו, את חוסר השליטה שלו בזמן ובו עצמו, כמו הכרס
הארורה הזאת.

מוחו העייף מטייל כמה שנים אחורה, ליום הולדתו הארבעים וחמש.
בחיי שזה היה יום מדכא. הוא לא יכול לנער את זה מעצמו, מהמבע
שלו, מהקול שלו. ודווקא היא, מכל האנשים, לקחה על עצמה להיות
זו שתעודד אותו. "אז מה?" היא אמרה אז, "ומה זה אומר? רק
שנולדת לפני מספר מסוים של שנים ותו לא. חוץ מזה, זה רק נותן
לך תירוץ לחגוג את עצמך ולהנות מהיום ומתשומת הלב". הוא מוצא
את עצמו מחייך קלות אל הזכרון. היא אכן הצליחה לעודד אותו קצת,
אז. מי היה מאמין. הוא לא בטוח לגמרי, אבל הוא חושב שאולי היה
זה היום הולדת האחרון בו עוד איחלה לו משהו, לפחות לפניו.

אח, עליו לקום למיטה. הוא לא יכול להרשות לעצמו לקום מחר עם
כאב גב, עליו לעבוד. בשיא מאמציו הוא לא מצליח להיזכר מהו הדבר
שהוא צריך לצלם מחר. חתונה, בר מצווה, הצגה, או אולי בכלל טקס
סיום? הראש מסתובב. הוא כבר יבדוק את העניין מחר. רק שיקום
בזמן. הוא נאלץ לכוון את השעון לשעה מוקדמת, מוקדמת מדי לטעמו.
למזלו, למד לתפקד באופן מספק גם מבלי לקבל מספיק שעות שינה,
ולקרוס, להתמוטט, רק כאשר המצב מרשה לו. אימו, כה חלושה
ומצומקת, קצת נפגעת מזה שהוא נרדם לה באמצע כל הביקורים שלו,
אך עדיין שמחה על כך שהוא מבקר. והוא מבקר הרבה, כמעט כל יום.
זה סידור מאוד נוח, רב הזמן. היא דואגת לו לכביסה, לארוחה טובה
(טובה מדי, הוא כועס עליה וצועק עליה כאשר היא מעמיסה עוד כף
גדושה על הצלחת שלו) והוא דואג לה לחברה, למצרכי בסיס, ושהיא
תאכל משהו, מדי פעם, לפחות כשהוא שם. הוא כבר רגיל, הוא כבר
כמעט לא שם לב, אך בכל פעם שהוא רואה אותה מחוץ לבית, מחוץ
לאלמנט הטבעי שלה, הוא קולט לרגע עד כמה רזה היא נהייתה באמת,
כל דמותה שואתית, רועדת, אומללה, והוא לא יכול שלא לנטור לה על
כך. ישנם מספיק דברים דפוקים בחיים האלו. אמא צריכה להישאר
אמא, ילדים צריכים להישאר ילדים.

אך שום דבר לא נשאר. לא כפי שהיה. גם אהבה זוהרת תתפרק כאשר
תבחן אותה פעמים רבות מדי, ואלוהים יעזור לו, הוא בחן גם בחן,
והוא הבין שהייתה חייבת להיות טיפשה מאוד או נטולת כבוד עצמי
באופן מוחלט בשביל להישאר איתו, ומכיוון שלא הייתה אף אחד
מהדברים הללו, עזבה. כל זאת, כמובן, היה כבר לפני שנים, שנים
רבות, והיה ניתן לצפות שכבר היה מתגבר על כך, בעיקר בהתחשב בכך
שזאת הייתה התנהגותו שלו שהובילה למצב, כמעט כאילו היה בחירה
מודעת, אך הוא עדיין חושב על כך, הוא עדיין שונא אותה על כך
שהיא לא אוהבת אותו יותר, הוא עדיין שונא את עצמו על כך שהוא
עדיין אוהב אותה.

ואם נשים אינן יכולות להישאר נשים, ואהבה אינה יכולה להישאר
אהבה, מה הן שוות בכלל?
לא כלום, הוא מסנן לעצמו. לא כלום. ובמקום נשים הוא ימצא לו
בחורות, רבות, יפות, תמימות וצעירות, במקום אהבה-זיונים, במקום
ביטחון ונחמה-הנאות החיים. הוא מרגיש שוב את העקצוץ הזה,
הקבוע, שמגיע כל כמה חודשים. הוא רוצה לצאת לטיול. האם כדאי לו
להתקשר ל"הזקנה"? היא לא חברת המסע הכיפית ביותר, אך בצד
החיובי, זה לא יעלה לו אגורה. היא מאוהבת בו, והוא יודע את זה.
המחשבה כולה מחליאה אותו. הוא לא אוהב לגעת בה. הוא נמנע
מהעניין ככל שניתן. כשמגיע הרגע ואין ברירה, הוא מעדיף "לתת
לאצבעות ללכת במקומו", ולו רק לא לתת לה את עצמו.

מתוך מצב הנים-לא-נים שהוא שרוי בו, קולות מהעבר שבים אליו
שנית. הוא נזכר, כיצד שמע אותה מעברו השני של הדלת, נסערת,
משתדלת לא לבכות, משתדלת לא לצרוח, נכשלת בשניהם. "די!" היא
זועקת, "אני לא רוצה יותר, אני לא מסוגלת יותר! אני לא מוכנה
יותר, לשבת שם, שבוע אחר שבוע, ולראות אותו, ולשמוע אותו! אתה
לא תכריח אותי, אבא! את לא תשכנעי אותי, אמא! היא הייתה צעירה
ממני! היא הייתה צעירה מדנה!"
אחיו וגיסתו, שהשתדלו עד עכשיו, בשנה האחרונה מאז החליטה
להפסיק לדבר איתו, לנסות ולשמור על דברים נורמאליים ככל הניתן,
עומדים מולה, חסרי אונים מול ההתפרצות הרגשנית שלה, ההתקפה.
"ואולי זה היה בהסכמה?" הגיסה מנסה, בקול חלוש, מתחנן כמעט.
הוא לא רואה את התגובה שלה, מבעד לדלת, אך נדמה לו שהוא מצליח
להרגיש בעוצמת הבוז, השטנה, שפניה מביעות באופן חותך ומדויק כל
כך. "היא ילדה, אמא. ילדה. מה זה משנה אם זה בהסכמה?!"
אחיו, אחיו הגדול, שתמיד יכל לסמוך עליו שיבוא להגנתו, מתפרץ,
אולי מפחד שאוזן זרה תשמע את השיחה ותערב גורמים שעדיף לכולם
שלא לערב אותם, "שש עשרה זה כבר לא ילדה. ובכלל, הן יודעות למה
הן נכנסות כשהן בקשר איתו. הן יודעות מה הן יקבלו ומה הן לא
יקבלו ממנו."
מבעד לדלת, הוא חוכך בשיניו. אין זו האמת. ברור שהוא לא אומר
להן. ומדוע ילכו איתו אם יאמר? לפעמים, בשביל להשיג מה שרוצים,
אדם חייב להשתמש קצת בשקרים לבנים.
אך היא לא רואה בהם שקרים לבנים, והיא לא חושבת ש"הזקנה",
"המרוקאית", "הפולנייה" ו"הנשואה" יראו בהם שקרים לבנים גם.
לרגע הוא מחוויר, וזיעה קרה שוטפת אותו. היא לא תעז, נכון?
היא מתפרצת החוצה, מרימה את התיק וטורקת את הדלת מאחוריה,
מעדיפה ללכת ברגל לעיר השכנה מאשר לשכון תחת גג אחד איתו ביחד
לעוד רגע אחד נוסף.

הוא נאנח ומחליף תנוחה. מחשבות מסוג אלו לעולם לא יעזרו לו
להירדם. הוא לעולם לא תאר לעצמו שדברים יראו כך. לא איתה,
הקטנה, הנחמדה, החכמה כל כך. תמיד התגאה בה. רצה בת בדיוק
כמוה. לא שלא אהב את שני בניו בכל ליבו, אך היה שמח גם לבת
קטנה, חמודה, מנומסת. תמיד העדיף חברתן של בנות. והוא אהב לפנק
אותה, לשמוע אותה מדברת. כשהנתק הגדול רק התחיל, ופתאום החלה
יושבת מולו וכאילו רואה מבעדו, כמו לא היה שם בכלל, הוא ידע
מיד מה יוכל לעשות בשביל להשיג שוב את תשומת ליבה, את חיבתה.
במשך שנים שמע אותה מדברת, ברמות שונות של נואשות, על רצונה
העז לחיית מחמד. כבודו וגאוותו לא הרשו לו להביא לה שום דבר
באופן ישיר, אך האחות הקטנה היוותה קשר יעיל.
כאשר כלוב ובו אוגר קטן, נמרץ, הונח על השולחן כמתנת 'שנה
טובה', אמו עיקמה את אפיה, שכן לטעמה, מכרסמים הם מזיקים ולא
חיות מחמד, והאחייניות, למרבה אכזבתו, לא קפצו משמחה וכיבדו
אותו בחיבוקים אסירי תודה, אך החליפו ביניהן מבטים כבדים,
חמורים, רבי משמעות. את האוגר לקחו, למורת רוחם של האח והגיסה,
ולו עצמו רק הפטירו 'תודה' אחד יבש, ומבט שכמו אמר "אנחנו
יודעות מה אתה מנסה לעשות וזה לא יעבוד לך".
ביום הולדתה קרא לה 'מסריחה'. התחרט על כך מיד אחרי, אך הנזק
כבר נעשה, היה מאוחר מדי. הוא יודע שלכרוב חמוץ יש ריח כבד,
והוא יודע שהציק לה מאז ומתמיד, ובכל זאת, השאיר את המכסה
פתוח, כמעט בהתגרות. ואחרי הכל, הוא כעס, מי היא בכלל, שתקבע
לי דברים? מי היא שתשפוט אותי? הלא אני גבר בוגר, דוד שלה,
והיא רק ילדה. המצב דורש קצת כבוד!
היא מזכירה לו, בדמיונו, שכבוד הוא לא אוטומטי ולא ברור מאליו.
כל אדם זר מקבל כמות מסוימת, ועם ההיכרות, הוא מוסיף לעצמו עוד
או מאבד אותו כליל. את שלה, ככל הנראה, הוא איבד כליל, דוד או
לא דוד. והריי הוא לא אדם מסכן כל כך. הוא בנה את עצמו. יש לו
עסק משלו, ילדים, חברים, וכשדופקים לו בדלת כל אותם ילדים
מפוחדים ומנוזלים, הוא כמעט תמיד תורם, תהיה המטרה אשר תהיה.
האין זה דורש כבוד, ולו רק מועט?

לרגע אחד, לפני שנה וקצת, נדמה היה לו לרגע שדברים עומדים
להשתנות. בעיות הבריאות של אימו הזעיקו את כל המשפחה לפעול
ביחד, ולמספר שעות, שניהם היו צוות אחד שפעלו למען צד אחד. את
תלכי לשם, אני אלך לכאן. את תחכי כאן בעוד אני אחכה כאן. את
תקני אוכל, תרשמי על החשבון שלי, ואני אקנה תרופות. הכל תקתק
כמו שצריך, ואפילו האמא הרגישה טוב יותר, ולו רק תודות לנחמה
שמצאה בלראות את שניהם יחד, לא רבים או תוקעים זה בזו מבטים
זדוניים. אך ברגע שלא נזדקקה יותר, עיניה נכבו שוב, כמו מתג
שהוזז, וכאילו השעות האחרונות לא התרחשו בכלל, היא לקחה את
התיק, נשקה לאמא, אמרה 'ביי' ויצאה.

אזכרות, חתונות וימי הולדת. שוב יראה אותה רק פעמיים-שלוש
בשנה. שוב תסתכל מבעדו, ותיתן לו את כל היחס שהייתה נותנת לזר
מוחלט איתו היא לא מעוניינת בכל קשר, ורק בלית ברירה. והוא
יקרב אליה את המלח, או את המיץ, את המפיות, וכמוה, יסתכל גם
הוא לכיוון אחר. יקרב על השולחן, אך לעולם לא יגיש ישירות. לא
ייתן לעצמו לראות אותה. לא ייתן לעצמו לאהוב אותה, לרצות שהיא
תאהב אותו שוב. נשים ואהבה. מה הן שוות בכלל? לא כלום. הוא
נרדם סוף סוף, וברגע אחרון של תודעה הוא נזכר שמחר הוא צריך
לצלם חתונה.



השעה שתיים עשרה וחצי בלילה והיא פותחת את הדלת. היא מברכת את
החתולה הנמרצת שלה לשלום, מפילה את התיק על הרצפה, נועלת את
הדלת ותולה את המפתח על הוו. היא נאנחת. זו לא הייתה פגישה
גרועה. הבחור היה נחמד, השיחה הייתה קולחת במשך כמעט ארבע
שעות, ואלמלא הייתה עייפה כל כך יכלו אולי לדבר לעוד כמה שעות.
החתולה קופצת על השולחן והיא פוקדת עליה לרדת. הריי רק על כדור
הפרווה הלא-ממושמע הזה יכלה לדבר עוד שעות, היא מחייכת לעצמה.
היא מניחה את המעיל על הספה ועושה את דרכה אל החדר. זו לא
הייתה פגישה גרועה. יכלה אפילו, אולי, להיות פגישה טובה, אלמלא
פחדה כל הזמן שינסה לגעת בה. היא נרעדת מהמחשבה, ומנסה להעיף
אותה ממנה בנענוע ראש עצבני. זה לא נורמאלי, היא יודעת, ולעולם
לא תוכל למצוא מישהו בגישה הרסנית שכזאת, ובכל זאת, זה מחוץ
לשליטתה. הריי לא יתכן שכל הגברים באמת כמוהו. היא משכנעת את
עצמה שכשתפגוש את הבחור הנכון זה יהיה שונה, והיא תוכל להרפות
מהפחדים שלה, מהחששות שלה. לאהבה אמיתית, היא מאמינה, יש כח
לשנות דברים כאלו, אפילו במקרים שנראים אבודים.