וזה ברור שיש עוד משקעים, כי כמעט כל הודעה ממך מחזירה אותי
לעבר, פעם הרגשתי מאושרת.
התבגרתי, ואני לא באמת צריכה אף אחד, אף אחד.
אני לא יודעת כמה כח עוד יש לי לחיות, וכרגע זה מרגיש שאם יקרה
לך משהו, זה כמו שפגעו בי עם מטען כבד, אל תוך הלב.
כשלא הוצאתי מתוכי מה שהייתי צריכה, זה הספיק לשקוע, והנוסח
התבלבל, ולעולם לעולם לא תדע.  היית רוצה קשר, כלשהו, אבל עם
כל התכנונים שלך, איתי זה לא יתרום לך כלום.
לקח לי הרבה זמן עד שהשתחררתי ממך, וניסית לחדש, והצלחת לאכזב,
כמה מליחות הכרית שלי ספגה.
אני מתמקדת רק במה שעכשיו, ואתה יצאת מחיי, והוא יצא, ועוד
ימשיכו לצאת.
הייתי מוכנה לחזור איתך אחורה, לתקן דרכיך בכל מה שקשור אליי,
ואולי היום היינו מאושרים, מעבירים חוויות ולא עדכונים. היית
מעריץ אותי שם בעבר, כמו איך שאתה חושב עליי עכשיו. כמה כאב
מפורסם נשפך פה בין אוזניים של אנושיות שמנסה גם היא, להיזכר
בעבר.
כל הזיוף והשטחיות השתלטו עליכם, ואתם מרוצים כי - ככה צריך.
הלוואיי ותיקח הפסקה מהעבודה, מהלימודים, מהחברה, המשפחה,
התחביבים, ותבוא אליי; ונשב ישיבה מזרחית על מיטה וחצי, שעליה
סדין חלק, בלי פרחים, ובלי ציורים, ותתאפק עד שנגיע לחדר אחר,
שבו יש כלי נגינה.
אנחנו נשב, ואני אראה לך את כל כתביי ומכתביי, רק אלה שקשורים
אליך. אתה תבין באמת כמה אהבתי, אתה תבכה כמו איך שאף פעם לא
ראיתיך כך, תחזיר את הז'קט על זרועותיך, ותסתלק, לפני שעוד רגש
יבעבע החוצה.
אתה תבין באמת, כמה עדיף שתהיה מחוץ לחיי;
ואולי בהלווייתי תבוא, תרכין ראש, ותרגיש שפעם היה בינינו
משהו. היה. ורק היה, ואף פעם לא יחזור להיות. אתה יודע, אני כן
מאושרת עכשיו, ואני גם לא. הוא נותן לי להרגיש שצריך לקחת את
החיים האלו - רק בקלות, אחרי שאתה האשמת אותי בכבדותי, וכנראה
שלעד אהיה כזו.
תודה לשניכם, כבר לא עצוב כל כך.
התגלות היופי כרוכה בחיבור, וקשר חזק נהיה רק מדיבור,
ועשייה, גם כשעייפים, גם כשכל כך...  רוצים לישון.