על כסא נדנדה
אל מול האח הבוערת
יושבת, בוהה
בחלל.
השקט מחלחל,
קור חודר דרך בגדיי
האושר בפחד נמהל.
על כסא נדנדה
אל מול האח הבוערת
יושבת, בוהה
בחלל.
לאן אפנה?
לאן מועדות פניי?
לא יודעת אני
כלל וכלל.
על כסא נדנדה
בבדידות,
בעצבות,
יושבת בוהה,
תוהה.
זהו סוף?
התחלה?
ואולי שום דבר?
והאם,
יהיה טוב יותר מחר?
על כסא נדנדה
אל מול האח שכבתה
יושבת בלי ניע
דמותי.
צל מכסה את פניי
ורפות הן ידיי.
האם הגעתי לאחרית ימי?
אולי. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.