רק כשאת דולקת בראשית געגועים
ורועדת כמו נבלעת אחרי חיבוק
כשאת אוחזת  בשמיים  החולפים מעלינו
אז  את לי ,  ואני לך, הומים סחופים,
מדלגים מאבן לאבן נעולים בעולנו,
ואת פועמת בתוכי, נהפכת לגשם,
יורקת אבני חול כחולים
ושולחת אצבעות פריכות
כמו בסערות כמוסות,
ואנו אוגרים את הדמעות למרכבות ים
כשידינו פזורות כמו רסיסי מים
ורגלייך  משוטים  אבודים בין הגלים
ואוזנייך כמו צלבי הדמיון שלי,
עכשיו אני כבר משיל את עורך ,
בושם תבואה קצורה
געגועי שקיעה במחנק הרוחות,
עכשיו ננדוד שוב אל הפנים,
אל החוץ, אל פנים התמיהה החוזרת,
ונהייה שוב בגן אחד,
יפים כמו הדעת...