"יום אחד כל זה יהיה שלך", סבא אמר והחווה בראשו לעבר ערימת
הגנים המחורבנים שחיכו בגוף שלי לרגע שיוכלו להתפרק ולהביא
איתם איזה מחלה או שתיים.
"יום אחד תהיה זקן וחולה בדיוק כמוני", חרחר, "ואז, שאלוהים
יעזור לך. אם יש לך אלוהים"
"ולך יש?"
"אל תתן לכוס לנהל לך את החיים"
"בסדר"
"שערה אחת של כוס מושכת יותר חזק משלושה סוסים"
"בסדר, סבא. אתה דפוק, אתה יודע?"
"גם אתה דפוק, נכד".
חיבקתי אותו. לא חזק. בריחת סידן. גם ככה הוא היה מפורר.
"אוהב אותך, סבא".
"את מי אתה הכי אוהב?"
"אותך, סבא".
"אל תתן לכוס לנהל לך את החיים".
"בסדר, סבא".
"תקרא לאחות. אני צריך לחרבן".
"אני שמח שבאתי לבקר אותך".
"תקרא כבר לאחות או שאתה רוצה לנגב לי את התחת בעצמך".
קראתי לאחות.
"ביאליק היה ממזר בן ממזר", הוא אמר בדרך לשירותים. "גנב. אבל
זיינתי יותר ממנו. שתדע לך. סבא שלך לא פראייר. עוד בפולין. את
כל השיקסעס זיינתי".
הוא כבר התחיל להתרחק. איש קטן בכיסא גדול
"בנהר!!!!", הצעקה הדהדה במסדרון האפרורי.
כן, בנהר. מישהי עברה לידי. הייתי בטוח שהיא אחות אז אמרתי לה
"בנהר הוא זיין אותן!" היא החישה צעדיה. "בנהר!!!", צעקתי
אחריה מרוצה. היא לא אחת שמזדיינת בנהר.
עוד הספקתי לשמוע אותו צועק "בעדינות, מטומטמת. זה תחת, זה לא
פומפייה. שלא תמרחי על הביצים, את שומעת?"
אחרי זה הלכתי ואחר כך הוא מת. לא ממש מיד. אחרי חודשיים. לא
ביקרתי אותו שוב. הספיק לי. גם לא רציתי לראות את הגנים שלי
פרושים לפני כמו קלפי טארוט.
מצד שני, חשבתי לעצמי, שמעולם לא זיינתי בנהר. ומעולם לא נגעתי
בשיקסע. אולי אני שונה. לא יודע. לפעמים אני גם נותן לכוס לנהל
אותי. בלווייה הוא היה חסר משקל כמעט. התגלגל מהאלונקה אל הקבר
כמו כרית נוצות. חשבתי שהוא פרח באוויר רגע קודם והסתכלתי
למעלה. שמיים בהירים.
איש קטן בשק לבן גדול. אתה דפוק, סבא. גם אני. אוהב אותך.
זיינת בנהר! כבוד!