שבועות הביטו עיניו בכל חלון ראוה, שבמקרה נמצא בדרכו. לא סתם
חלון ראוה. לא כל חלון ראוה. חלון ראוה של חנות תכשיטים. כל
חלון ראוה של חנות תכשיטים.
מה לו, לישראל, ולחנות תכשיטים? שהרי היה איש רוחני והכסף לא
עיקר בחייו.
שבועות, כשהיה חולף בדרכו ממקום העבודה, שבקצה רחוב הגאולה,
ועד לביתו הצנוע שבשכונת דרך צמרת, היה נעצר ועיניו מתבלבלות
מהתרגשות כל עת שהן נוגעות בטבעת.
כשהיה ישראל נוסע באוטובוס מס' 7 לבקר את אימו, מרחק שעה ועוד
רבע, היה אפו מאדים בלי משים, לאחר שנצמדו עיניו ותרו לכל אורך
מסלול הנסיעה אחר חנויות תכשיטים. גם כשכבר התעכבו עיניו
בקוראן שלט  המרמז שאולי שם, שם ימצא את הטבעת בה הוא חושק,
הרי לא יכול היה להביט פנימה ולראות את המגשים מצופי הקטיפה
ועליהם סדורות טבעות טבעות בשורות.
אך החלום הטריד את מחשבותיו והעסיק את דמיונותיו.
"שרה", הוא אמר לה, "על טבעת אני חולם".
"למה לך? הרי פעולה סמלית היא, שמבצע הגבר תחת החופה, הגבר ולא
האשה. לי כלל לא אכפת, וכיון שכך נהוג אשתמש בטבעת חברתי, רק
לאותו הערב. חבל על הכסף, ישראל", אמרה לו.
ישראל נחנק ושתק. לא יסף.
המשיכו עיניו תרות בשקיקה אחר טבעת חלומו.
שרה עסוקה היתה בהכנת רשימות: רשימות של אנשים אותם רצתה
להזמין לחתונתה, רשימות של פריטים קטנים ושוליים שרצתה שיהיו
באולם באותו היום, רשימות של סידורים אישיים ואינטימיים שרצתה
להזכיר לעצמה וביצועם היה חשוב לה, רשימות של הצעות לתפריט,
רשימות של סידורי השולחנות וחלוקת הבאים לפי קבוצות,
רשימות....רשימות...
ובלילה היה שומע אותה ישראל ממלמלת אותיות או ראשי מילים
נסתרות. אולי כדי שלא תשכח, שיננה כל הלילה ובבוקר ודאי מהרה
לרשום.
רצתה שרה, שידעו כולם, שהנה קרה הנס והכלה המיועדת מצאה חתן,
או הוא מצא אותה (ועל כך בסיפור אחר) והאושר בא לעולמה.

שלושה ימים לפני מסיבת החתונה הפציר בה ישראל שתתלווה אליו.
"קצת נלך זו ליד זה וזה ליד זו באויר שבחוץ". שרה שמחשבות רבות
רצו וזמזמו בתהלוכות בתוך מוחה לא יכלה לסרב לו, שכן לא היתה
פנויה אליו בימים האחרונים ומצפונה קצת רטט בענין.
הלכו זה וזו שותקים, מהרהרים כל אחד בהרהוריו המקבילים.
מרוב שתיקה לא שמה לב שכבר צעדו כך שעתיים בערך.
"שרה", פנה אליה ישראל בכל גופו כחומה העוצרת רוח זרה. "ראי,
אהובתי", אמר לה. "חולם אני כבר זמן רב על טבעת, טבעת נישואין
לאצבעי. אל תסרבי. את לי תענדי ויהיה הנדר הדדי". הושיט ידיו
השתיים בעדינות ותחינה, הניף כפותיה והביט בה, בתוכה.
שתקה שרה. לא יכלה להעלות הגה מגרונה. לקחה בידה ונכנסו יחד,
שניהם לחנות התכשיטים של עזרא.  
עזרא זכר היטב את האיש שביקר אצלו פעמים מספר. ללא מילים שלף
בזריזות מגש עטוף בד קטיפה כחול בוהק. על המגש היתה מונחת טבעת
אחת, יחידה. מראה לה כאגדה שלמה: שני חישוקים עדינים מזהב,
כעין מסגרת עוטפת נחל המוטבע, שקוע וחרוט ביניהם. הסתכלה שרה
ועיניה זורחות בפליאה, קסם נגע בהן. חיבקה את המיועד להיות
בעלה, חיבוק חם של הפתעה.
ישראל חייך. מרוצה היה.
פרש על שולחן הצורף את כל אשר היה בשקית ניילון פשוטה, שהוציא
מכיס מעילו.
מנה הצורף את המטבעות, הניח בצד את השטרות וכל רגע שעסק בחישוב
נע זקנו המשולש והנהן לאישור.
לקחה בידה ומצילת הדלת שרה מאחוריהם את מנגינתה.

                                             

                                     

"סבא", פנתה נערת השירות הלאומי אל הזקן, שישב בכסא הנדנדה
ועיניו בוהות בחלום רחוק. הסבא חייך והפנה מבטה אל הנוף הנבט
מקיר הזכוכית שבחדרו. שלג בחוץ. ירושלים של קסם. רק גזעים
וענפים אדומים וגאים ניצבים בין הלבן הלבן הזה. הסבא לא מסוגל
לנתק את עיניו.
"כך", הוא אמר, "היה באותו היום כשהלכתי עמה לבדי, והיא עם
עצמה. כשיצאנו, רחוקים יותר מתמיד, זרים ומנוכרים, מהבנין
שבקצה הרחוב, ובאמתחתו של כל אחד מאתנו קלף נפרד..."
"מה אמרת לה אז, סבא?"
הסבא דאה בעיניו, וליבו היה אי-שם על המדרגות המושלגות בלבן.
"ירדתי לפניה במדרגות הרחבות של רחבת הכניסה. לפתע הסתובבתי
ובלחש אמרתי: 'שרה, ראי, הטבעת שלי... התפרק החישוק שעטף את
הנחל. נותר רק החישוק הפנימי...'
ואני אפילו לא הרגשתי איך, כנראה, נשמט מאצבעי ונטמן לו בלבן
הלבן הזה לעולמים".

נערת השירות הלאומי קרבה אל הסבא, וביחד הביטו אל הקסם הלבן
והמצויר שבחוץ.