באותו הערב
התבהרה הידיעה.
הסימפטומים הלכו וגברו
וההכחשה קרסה לאטה.

אהבתי הממארת חזרה.

קצת מצחיק, שכן מעולם לא חלפה.
רק נדמה לזמן מה.

קל הרי להדחיק דימומים פנימיים -
מה שהעין לא רואה,
אינו מחייב הגדרה.
אך האמת כבר כרסמה לי בבטן,
ושילחה גרורות לעמוד השדרה.
הגוף תבע לעצמו אבדן שליטה.

התחלתי להשתעל מילים
ולהקיא רגשות
ירקתי דם
והקזתי את כל השתיקות.

אני אטען שלא רציתי,
אך החולה תמיד אשם בכישלון ההחלמה.
וכמה שלא נלחמתי וניסיתי,
האהבה שלי חזרה.