השנים חולפות, ואנחנו מתבגרים.
אתה קצת יותר, ואני קצת פחות.
ילד קטן, אולי נער, או אפילו גבר, זה מה שאתה.
אהבתי אליך היא כמו כדור שלג, אין איש יודע היכן זה יעצר ועד
לאן זה יגיע, מה שבטוח זה רק מתגבר. לא יאמן, ממש לא יאמן איך
יצור קטן שכמותך, רק בן שלוש מצליח לטלטל את חיי כספינה בים
סוער.
חושב עליך, מדבר עליך, מרגיש אותך, פשוט אוהב אותך.
כל רגע ביום אתה במחשבתי כאילו הדביקו את תמונתך מול עיניי ללא
יכולת להוריד או לתלוש תמונה זו.
אתה מתווכח, עומד על שלך, לפעמים מעצבן וגם צועק, אני בתמורה
צועק בחזרה ואפילו מעניש, אבל אז אתה מעציב את פרצופך, מקמר
שפתיך, הולך לחדרך וממרר בבכי.
אוי בני היקר, אילו רק ידעת מה עובר עלי ברגעים אלו, למרות
שאני מבטיח לעצמי שאשאר הפעם קשוח ויציב בדעתי, ליבי נמס
ורגליי מוליכות אותי לחדרך, מנסה לפייסך בכל דרך, שניות לפני
שגם מעיניי יזלגו הדמעות.
אילו היו שואלים אותי לפני שהגעת לעולם איזה ילד הייתי רוצה,
ללא כל ספק הייתי בוחר בדמותך ולא משנה דבר. ישנם שירים
שמזכירים לי אותך, ואז ללא כל סיבה ומבלי שאף אחד מהסובבים
אותי ידע דמעה זולגת, דמעה בלב, לא דמעה של כאב או צער, אלא
דמעה של אושר, של שמחה, של גאווה ושל אהבה עצומה.
כשהמשפט "אבא, לילה טוב" או "אבא, תן לי חיבוק ונשיקה" נאמר
מפיך הקטן, אני מרגיש שליבי נחלש, מפרפר ורועד. נזכר במשפטיך,
נזכר במילותיך, נזכר בצעדיך ורוצה לבלות איתך את כל הזמן
שבעולם, בלי לפספס דקה.
תודה בן יקר, תודה על שניערת את חיי, תודה על ששינית את חיי,
תודה על האושר שהבאת לי, הלוואי והיית מרגיש את ההרגשה שאני
מרגיש.
אוהב,
אבא