דניאל כורע על שפת האגם המלאכותי של פארק הירקון ומניח קליפות
יבשות של עץ איקליפטוס על המים. האווזים מתקרבים מתוך הרגל
ומתאכזבים לראות שזהו רק צי העץ של דניאל, על ספינות המלחמה
הקליפתיות .
אבא אריה יושב על ספסל. מתבונן בדניאל. כמעט נינוח, גופו כמעט
ומאבד את קשיחותו, כמעט עד כדי רפיון. שעון על ספסל העץ הצבוע
לבן והוא נותן לשמש החמימה ללטף אותו. כשהוא שומע רחש הוא מפנה
במהירות את ראשו.

הבזק
שפת אגם. בקעת הלבנון. גופה בין השיחים. יורד לבדוק. דם. הרבה
דם. פגז שורק. הבזק של אור. חבטה בראש. שקט.

דניאל קרוב מדי למים, הוא חושב לעצמו. למשך דקה אחת הוא מצליח
להתאפק ואז - דניאל. אל תעמוד קרוב מידי למים. טוב? והילד, כבר
מוכן לקריאה, מסובב את ראשו ולמרות שהוא לא קרוב מידי הוא רגיל
שאבא דואג והוא יודע שאם הוא לא יזוז קצת אחורה - אבא יתרגז
וייקח אותו הביתה - אז הוא עושה צעד אחד אחורה ועכשיו, כשהוא
לא יכול להשיט את קליפות האיקליפטוס, הוא רק יושב ומסתכל על
להקת האווזים המתרחקת.
אבא, יש לנו עוד מהלחמנייה?
כן, דניאל. הנה. קח. ודניאל חותך חתיכות קטנות מהלחמנייה, זורק
אל המים וצחוק מתגלגל בוקע מגרונו כשהאווזים חוזרים במהירות
כדי לעוט על השלל.
אריה מתענג על הצחוק, זה מזכיר לו ימים אחרים והזיכרון מעביר
בו רטט של געגוע. בית עם חצר. עץ אלון שענפיו משתרגים לכל עבר
וסולם שלבים קטן המוביל למעלה אל בית העץ הקטן שלו. דניאל,
אחיו, על שמו קרוי בנו, בנה את הבית הזה שנתיים קודם עם חבריו
אבל כבר כמה חודשים הבית עומד מיותם ואריה נחוש בדעתו להפוך את
בית העץ למפקדתו החדשה.

הבזק
פגז שורק. הבזק של אור. רגע אחד הכול מואר מסביב. הוא מזהה את
הגופה. דניאל? דניאל?

ועכשיו, האווזים שטים בשקט, האגם הזה הוא שלהם וגם אם מישהו
זורק משהו למים זה לא הופך את האגם לשלו. אריה מתבונן בהם
מתרחקים ואז מתבונן בדניאל. כל כך הרבה זמן עבר ועדיין, הוא
מתקשה לאמוד מרחקים עם עין אחת ודניאל, למרות שהתרחק מהשפה,
עדיין נראה לו קרוב מידי. יותר מידי קרוב.

הבזק
האור הצהוב מציף את המים ויוצר צורות מרהיבות על הגלים, האדמה
רועדת או שזה רק דמיונו. פיסת עץ נחרכת, עוד פגז נופל, מצע
העלים מתפזר והגופה שמעליו נשמטת לתוך המים. לא. לא. לא כאן.
דניאל. לא למים. בבקשה לא למים! אבא. אבא! דניאל במים!!

דניאל הקטן נוגע במים ושומע את אביו פולט קריאה חנוקה. ידו
ממהרת לחזור לחיק המרצפות המוגנות. אבא קם. דניאל מביט במים
בפעם האחרונה להיום. הם ינסו לעשות את זה עוד פעם בשבוע הבא.
כך אימא הבטיחה. יום אחד הוא ישחרר, דניאל. הוא לא כועס. באמת
שלא. אימא מחבקת ואז הוא הולך לחדר של אבא ודופק בדלת ואבא
לוחש כן ודניאל נכנס לחדר של אבא שמוצף באור צהוב בוהק ואבא
פורש ידיים כדי לעטוף את דניאל ודניאל אוהב את אבא הכי בעולם,
במיוחד כשהוא מרגיש את גופו רועד בבכי.