"השפתיים שורפות - מזה זמן רב לא נושקו
העיניים בוערות - מחכות למבט שלך
מנגינה בקצב נושן - מחכה שתעטפי אותי לצליל שלה
גופי מתפתל - רוצה לנוע איתך"

אלה היו המילים האחרונות שלך.

היום אני כבר בקושי זוכרת את התאריך שבו זה קרה, אני רק זוכרת
את הסופה שהתחוללה בחוץ.
ירד מבול, הוישרים של השווי לא הפסיקו לנוע -
שמאלה-ימינה-שמלה-ימינה, נסעתי מהר, הראש נקי ממחשבות, משהו
עמוק בתוכי אמר שאני חייבת להגיע אליך, מהר.
זו הייתה שעת לילה מאוחרת, הכביש היה ריק מאדם או חיה, ספרתי
את הפנסים שעברתי מחכה להגיע לפנס השבור - סימן שאני קרובה
אליך.
"ימינה בכיכר עם המגדל" אני עוד זוכרת את הפעם הראשונה שנסעתי
לדירה לבד - אז לא ירד גשם!
הגעתי.
האוטו שלך לא חונה בחנייה.
אני עולה במדרגות הבניין, מכניסה את המפתח למנעול, ריק.
המנורה שלך לא עומדת על השידה בסלון, על מקרר השארת לי פתק,
הבנתי שהלכת.
באותו הרגע נשברתי.
נפלתי לרצפה הקרה והדמעות לא הפסיקו, צעקתי לך ולא ענית לי,
קראתי בבכי את השם שלך ולא ענית לי, אני לא יודעת כמה זמן
שכבתי שם, בדמעות, אני רק זוכרת שבבוקר הייתי במיטה שלנו, ואתה
עוד לא חזרת.
הימים לא עברו לי, השמש זרחה ושקעה.
כל יום נראה היה שלא ישתפר, שזיכרון החיוך השלך לא יעלם מראשי,
והנשיקה האחרונה לעולם לא תימחק מליבי.
אני לא יודעת איך נשארתי נקייה, מי קילח אותי ומי האכיל, אתה
לא היית פה ונראה היה שלא הייתה לי סיבה לזכור.


אני נכנסת במהירות לבית, את הטלפון שמעתי מצלצל כבר מהחנייה.
-"הלו?" עניתי בקול מתנשף,
לא ענו בצד השני.
-"הלו?" שאלתי שוב,
-" קטנה, זו את?"
לא נשמתי לרגע, הלב הפסיק לפעום!
-" הלו?" רק המילה הזו הצליחה להשתחל מגרוני,
-"קטנה... בבקשה תעני לי!" הקול התחזק.
-"?" לא הצלחתי לקורא לך בשם ששמור רק לי,
-" קטנה, בבקשה אל תנתקי..."
לא עניתי, שוב נשמתי נעתקה.
-"קטנה.. בבקשה.. רק תגידי שזו את!"
-"זאת אני... מה?" אמרתי בקולי כבר נשמעות הדמעות שעולות
בגרוני,
-"אני רוצה, לא בעצם אני צריך לראות אותך, קטנה בבקשה..."
-"מה, מה??? אחרי כל הזמן הזה, אתה צריך לראות אותי...?!"לא
נתתי לך לסיים משפט, לא רציתי שתדע שאני בוכה, אבל ידעת, כי
תמיד ידעת.
-"קטנה בבקשה, היום אני אחכה לך בקפה רק תבואי אני אחכה לך כל
היום וכל הלילה, רק תבואי"
ניתקתי.

אני נוסעת במכונית, זו כבר לא שווי, מכרתי אותה יומיים אחרי
שעזבת, כל מתג שלימדת אותי, וכל כתם של אוכל, הזכיר לי אותך,
זה היה יותר מידי.
הפעם לא ירד גשם, והראש היה מלא במחשבות, זה נכון או לא, אני
נאמנה לעצמי בזה או שמה אני בוגדת בלב שכל כך פגעת בו, כל
פנייה רציתי לחזור אחורה אבל המשכתי.
אני עומדת בכניסה והנה אתה, נראה בדיוק אותו הדבר, העיניים
עדיין חודרות לתוכי בלי שיפנו אלי בכלל.
אני עומדת בכניסה כבר 4 דקות, תוהה אם להיכנס או להסתובב
ולחזור לחיים שעבדתי כל כך קשה להשיגם. אני נכנסת.
מתיישבת לידך, אתה לא אומר כלום, רק מסתכל, בעיניים, בשיער,
בידיים, כאילו בודק שזאת באמת אני.
-" זאת אני"
-" אני יודע... אני רק לא מאמין שבאת"
-" גם אני, כל עצם בגופי אומרת שעלי ללכת, שלא הייתי צריכה
לבוא, הצלחת בעבר ברגע אחת לשבור את עולמי לרסיסים, שהתפזרו על
הרצפה כמו זכוכית, ועכשיו אתה שוב עושה את זה, אתה לא יודע
שאני..."
-"כן אני יודע. ואני מצטער שאני שוב שובר אותך, אבל כל השנים
האלה לא הפסקתי לחשוב עליך..."
-" בגלל זה עזבת, למה, למה עזבת אותי, למה לא דיברת איתי ולא
ענית לשיחות ולא התקשר לראות שהכול בסדר, למה קמת ככה ויצאת
מהחיים שלי כאילו לא היו שלך מלכתחילה?"
דמעות עולות בעיני, אני מתאמצת לא לבכות,שלא תראה שאני שבורה.
-"קטנה, אני יודע שהיית שלי ואני הייתי שלך, ואין יום שעינייך
לא עולות מול שלי ואני מצטער על מה שקרה ועל איך ועל הכול."
-"אני רק רוצה לדעת למה, זה הכול, למה קמת יום אחד ועזבת הכול,
למה"
-" התרחקנו, פתאום היה נדמה שאנחנו כבר לא אנחנו, החיוך שלך
בבוקר כבר נעלם, כבר לא היית אומרת לי שישנת טוב, הכול השתנה
פתאום, כאילו הפסקנו את הטוב והחלפנו אותו בפשוט, ואנחנו אף
פעם לא התפשרנו ולא רציתי שתתפשרי על פשוט, כי אני אוהב אותך
ורציתי רק את הטוב בשבילך"
-" למה לא נתת לי להחליט? למה לא שאלת אותי, מתי אנחנו קמים
ועוזבים תמיד דיברנו הכול, על הלחם שלא אהבת דיברת איתי ועלינו
לא יכולת, היה לך יותר קל ללכת?!"
-"קטנה את מבינה, פחדתי שתגידי שאת כבר לא אוהבת אותי, שתסתכלי
לי בעיניים ותאמרי לי שהכול נגמר, וליבך ריק אלי..."
-"איך יכולת לחשוב דבר כזה... הרי... איך, איך קמת והלכת?"
מפה כבר לא דיברנו, השחלת את אצבעותיך בשלי, וקירבת אותי אליך,
לא נמנעתי ממך, נתתי לך. חפנת את פני בידיך ונישקת אותי,
הרגשתי את כל ליבי יוצא, הרגשתי חיה כמו שלא הרגשתי מאז אותה
סופה.
מאותה הנקודה לא חשבנו בכלל, תפסת את ידי ומשכת אותי החוצה,
הובלת אותי אליך למכונית, זו עדיין היא, לא היססתי לדקה,
נכנסתי איתך.
הראש שוב נקי ממחשבות, חוץ ממך!
הגענו לבניין דירות, עלינו במעלית, קודרת משהו, נכנסנו אליך,
החדר שינה היה בקצה השני, מהחלון רואים את הים, רק את זה זכרתי
מאותו היום.
נעמדת איתי ליד הדלת, כאילו שאלת אותי אם אפשר או לא, אם כן או
לא, ידעת ישר שכן, תמיד כן.
נישקת אותי שוב, הפעם חזק יותר, הפעם אני הרגשתי את הלב שלך
יוצא אלי, הרגשתי אותך מתפרץ איתי בשטף של רגשות שכבר שכחתי
אותן.
הצמדת אותי לקיר, מרים את ידיי למעלה, מעביר את שלך על שלי,
התחלת לנשק אותי בצוואר, באוזן, בעיניים, ידייך מטיילות על
גופי, נכנסות אל מתחת לגופייה הדקה, המגע הזה שלך... שוב כמו
לעולם לא הפסיק מטריף אותי, אני לא יכולה לדבר, רק קולות הנאה
יוצאת מפי עכשיו, אבל אתה זוכר... אתה זוכר.
אני מתחילה ללטף אותך, אני לא מחכה לך, ומורידה את החולצה שלך,
ואת שלי, פותחת את החגורה שלך, ומורידה את שלי, אני משכיבה
אותך על המיטה, ועיניי נדלקות, בוערות אליך מתשוקה, השפתיים,
כמו שכתבת אז שורפות, ואתה יודע ומרגיש הכול ומנשק ועניין
חודרות לתוכי, עמוק , עמוק.
אתה הופך אותי מעליך ומחזיק את ידי צמודות למיטה, מפשיט את
התחתון ומשאיר את החצאית, זה תמיד הדליק אותך, לדעת שמתחת לא
מסתתר שום מחסום, שהדרך שלך.
אני מפשיטה אותך כליל, ידי נעות בזהירות, נעות לאט, לאט, רוצות
לגעת ולהרגיש אותו שוב, לדעת עד כמה הוא רוצה להיות בתוכי, אבל
אני לא ממהרת.
אתה מנשק את צווארי וידיך מלטפות את החזה, וחובקות אותו כאילו
הוא מלא בדבש מלכים, ושפתיך נושקות לו אט, אט, והקולות שבוקעים
מפי רק מתחזקים, ואתה רק מתמלא תשוקה לשמע קולי, והלשון לא
מספיקה לחוג סביבי. והשפתיים לוקחות ממני הכול, מהחזה קודם
כל.
אני מחזקת את ידיי והופכת מעליך, מתחילה לנשק אותך, רוצה לשמוע
אותך נהנה איתי, לדעת שאתה שוב איתי שזה לא חלום שעתידנו
להתעורר ממנו.
אני מנשקת את צווארך, את החזה שלך שלתמיד יהיה שלי עכשיו, ידי
מטיילות מטה, מטה... והנה ההרגשה הזו מציפה אותי מחדש כאילו
לעולם נעלמה, הוא בידיי, אני מרגישה אותי איתי, שלי, מתחזק
ממני, חלק, רק רוצה להרגיש אותי, להיות בתוכי. לשוני יורדת
מטה.
אני מתחילה בזהירות, רוצה להיות בטוחה שזה הוא וזו אני, מעבירה
לשוני על כולו, שייזכר בי, ואז בלי שום הודעת מוקדמת הוא כולו
בי, בפי.
אני מרימה את עייני, אתה צופה בי כמו תמיד החיוך שלך רק מאיץ
אותי, רק גורם לי להנאה.
אתה מושיט את ידייך אל ראשי ומעלה אותי מעלה ומטה, מעלה ומטה,
אני רוצה שתהנה שהרגע לא ייגמר.
וגם כשהוא בתוכי לשוני לא סרה ממנו, וממשיכה ללטף אותו ולדאוג
ששום חלק לא מקופח.
אתה מעלה את פני אל שלך ונושק לשפתיי.
אתה הופך אותי על גבי וחודר לתוכי, עם עינייך, אתה יודע שאני
כבר מוכנה, אתה מרים את החצאית, ואז את רגליי, עינייך נשארות
על שלי.
אתה מחזיק את ידיי, אני מתפתלת, רוצה כבר להרגיש, והנה, לאט,
לאט, לאט אני מרגישה, כל חלק וחלק נכנס אלי, ועינייך לא זזות
משלי, קולי גובר וגובר.
עכשיו זהו, עכשיו יורד ועולה מעלי ויורד.
אנחנו אחד. אחד שלם. שניים שהתמזגו להם ביחד.
הקצב שלך מתגבר וכך גם קולי, אני שומעת אותך עכשיו איתי, שנינו
יחד נהנים, הקצב שוב עולה, וכל המחשבות שלי בך! עינייך לא זזות
משלי, חודרות יותר עמוק מהכול. יותר עמוק מהכול.
אני הופכת אותך על גבך, רוצה להיות בשליטה, כמו שאתה אוהב
אותי.
אני מתחילה נעה מעליך לאט, מרגישה כל חלק בנפרד. עולה מהר
ויורד לאט כדי לא לפספס אותך.
אני מאיצה מעליך וקולך עולה איתי, אני נעה קדימה ואחורה ,
וראשי מורכן אחורה, מתענגת על כל שנייה כזו.
אני מתקרבת איתך לסף, האושר בעיניי כבר ניכר מזמן, והחיוך
מתחיל לעלות על שפתיי, אתה אוחז בי חזק ביחד בשנייה אחת
ויחידה, קולנו מתגבר כאחד ואנחנו בשיא.
אני נופלת מעליך ואתה מחבק, לוחש באוזניי, מה שכה רציתי
לשמוע.
-"קטנה שלי, אני אוהב אותך, זה לעולם לא ייגמר, וכל העולם
מסביב יפסיק לנוע, כדי שאת ואני שוב נהיה כאחד, כגוף בשיא
העונג, בשיא התשוקה ובפסגת האהבה, רק תגידי לי שאת לא הולכת,
שאת נשארת לחבק אותי, זה כל מה שאי פעם רציתי, מאז אותה
סופה".

לא עניתי, רק נשארתי מחובקת איתך, והנה עוד היום, אני מחובקת -
איתך!