את צפה עכשיו? סביבי? כי אם לא, למה הרוח הזאת כל כך קרירה?
ואם כן, את מביטה בי? את מביטה בי עכשיו? את רואה את מה שאני
עושה? כשאני בטוח שאף אחד לא רואה? כשאני משחרר את הכלבים
הטורפים שלי?

את רועדת? גם את?

אני רועד, כן. אבל לא מקור. לא מהקרירות שאת מפיצה לא מנשימת
הקרח שמהבילה את האוויר בצורות מתקתקות שקל כל כך להתפורר
לתוכן. אני רועד מציפייה. מציפייה למגע. מגע רך שיגיע ברגע
שאעצום את עיני, רק... שאני לא עוצם אותן כי אז גם הסיוטים
מתחילים. כמו סופת ברד הם מכים בראשי, בצלעותיי, בגופי הקורס.

את מכירה את הסיוט הזה בעל-פה, לא?

שקט. מנוע מהמהם. לילה שחור. גשם. אור חזק מבליח. אישון נפער.
צווחה. קריסת מתכת. רסיסי זכוכית. גוף מתפרק. אדום. שחור.
שקט.

ותגידי. כשאת נכנסת בתוכי, דיבוק, את אוהבת את התחושה הדביקה
עד גועל הזאת שבי?