כבר שלושים יום, שאני לא נמצא איתכם, אבל אני כל הזמן בקרבתכם.
אני שומע את מצוקתכם, רואה את הדמעות, שאתם מסתירים אחד מהשני
ובבוקר אני מריח את הקפה הראשון ואת טעם הלחם. לפעמים אני רוצה
להשתתף בשיחה, לספר בדיחה, לצחוק וגם לעזור, אבל אני לא יכול.
אני יודע, שלפני כמה שעות קול האזעקה של המכונית הדהד וקרע את
האוויר. זה היה קול צווחני וחזק, מלא כאב ודמעות, כי אני
הפעלתי אותו. לא אפשרתי לכם להשתיקו, כי זו היתה הדרך היחידה,
שבה יכולתי לקחת חלק פעיל בחייכם. אני מצטער על הטרחה שגרמתי,
אבל מה עוד יכולתי לעשות? כאשר איש המקצוע הגיע, הוא ניתק את
הכבל המרכזי, שמוביל לצופר והשתררה דממה, כמו הדממה, שהפכה לי
בגד.
במשך הזמן אתרחק מכם יותר ויותר. תנו לי ללכת, אבל תמיד, כאשר
הרוח תפרע את שערותיכם, השמש תלטף את פניכם והחלום יהיה מתוק
במיוחד, דעו, שזה הייתי אני.