הגלגלים נשפכים להם, כל אחד לכיוון לא מובן.
ההגה נשאר מאחור בממלכת ההגיון, בודד, מנוון.
אני מעוך תחת פרי יצירתי שבינתיים ממשיכה לה להתגלגל לכיוונים
לא ברורים.
אם כבר מעוך, אם כבר לא זז אמרתי - נישן? אבל פתאום נזכרתי
שהחיים הם על שעון עצר מכוון.
אבל אפילו בחלומותיי הפרועים והטרופים,
לא יכלתי לדמיין עצמי בוהה בתקרה סופר  כבשים.

העולם אפילו לא מציע לסלול ביחד התחלה של כביש.
נשאר רק לשכב, לנסות לספר, לתאר, איך זה מרגיש.


לא נזיז את הראש, לא נפתח את העיניים - מסוכן, עוד נחתוף
זעזוע.
מה זה הדבר הזה? משהו מדבר?זה בתוך הגרון, תקוע!
למי געגוע? מה געגוע?
אצבעות מושכות את עצמן לעט, מחפשות רחמים, ידי מנחמים.
יש שם אנשים סביבי, מעוכים תחת פרי יצירתם, לפעמים, כשמצליחים,
נרדמים.


העולם אפילו לא מציע לסלול ביחד התחלה של כביש.
נשאר רק לשכב, לנסות לספר, לתאר, איך זה מרגיש.