רק אל תשפטו אותי, טוב? אני שופט את עצמי מספיק. אפילו לא
נגעתי בתפוז מאז.
זה היה בסוף של יום ארוך מאוד בישיבה, שאחריו הייתי צריך
לנסוע אל אמא שלי בבת-ים כי היה צריך לשים לה פלטה לשבת, וכבר
היה חמישי בערב, ולא הייתי מספיק לחזור בזמן אם הייתי יוצא
ביום שישי. חוץ מזה היא היתה מאוד חולה, והתחלנו לדבר על אבא,
שחזר בשאלה לפני כמה חודשים, והיא בכתה, יצא שנשארתי אצלה
הרבה שעות ובסוף כשיצאתי לכיוון הבית שלי שבבאר שבע, כבר היה
אחרי אחת. הגעתי ממש לכניסה לבאר שבע באיזה שתיים בלילה,
והתחלתי לחשוב איך אני מתעורר בזמן לשחרית, ואיך אני מסביר
לנעמה שאני יודע שזה לא בסדר, אבל לא היתה לי ברירה, ומה אני
אמור לעשות אם היא מתחילה לבכות שהיא בודדה, להפנות אותה
לאודטה?
זה קרה ממש בצומת הראשונה שמגיעים אליה כשנכנסים לבאר שבע.
היה רמזור ירוק אז נסעתי מהר, והוא התחלף כשהייתי במרחק לא
גדול מדי, אבל עצרתי בכל זאת, בכח. תוך כדי העצירה ראיתי
בחורה עומדת בנתיב שלידי, השמאלי. היא היתה לבד, לבושה בבגדי
שבת, אבל מעבר לזה היה בה משהו עוד יותר מוזר אפילו. כן, היא
נראתה מוזר גם בשביל בחורה שעומדת לבדה על כביש ראשי בבגדי
שבת בשתיים לפנות בוקר. ניסיתי לפתוח את החלון קצת, כדי שאני
אוכל לדבר איתה, אבל הוא נפתח עד הסוף. היא הסתכלה עליי במבט
הכי מוזר שראיתי. היא הזכירה לי קצת את בני התינוק, אביהו,
שהיה מושך לי בזקן וצוחק, צחוק מתגלגל מכל הלב. פתאום עברה לי
בראש מחשבה מוזרה, שהייתי רוצה לשדך בינה לבינו, כאילו לגמרי
שכחתי מהעובדה שהוא עוד תינוק, והיא בשנות העשרה המאוחרות!


טוב נו, אני חייב להודות. לא בפניכם כמו שבפני עצמי. הגזמתי
מעט בתיאורים שלי. השעה לא היתה שתיים אלא בסביבות חצות וחצי,
ואני בכלל רגיל לחזור בשעות כאלה. אבל בכל זאת אני חושב שלא
הייתי עצמי באותו מפגש, עם הנערה שעמדה על הכביש.


החלון שלי נפתח עד הסוף, אבל לא סגרתי אותו. אני לא יודע מה
איתי. ברור שאני מצטער, אולי אם הייתי סוגר אותו היה לי יותר
זמן לחשוב והעניינים היו מתפתחים אחרת. אבל כשאני מנסה לדמיין
את זה, אני לא מצליח. כאילו זה פשוט היה צריך לקרות, אם לא
באותו יום אז בהזדמנות אחרת, אולי. אבל אני מתחמק.
היא התחילה להתקרב אליי. אז שמתי לב לעיניה החומות המבריקות,
ולקצוות השיער הקטנות שבצבצו מעבר לכיסוי הראש שלה. זה לא
שהיא היתה יפהפיה או משהו, אבל-מה איתי? לא הסתכלתי עליה
בכלל. אני סתם אומר מה שאני זוכר. פשוט הבטתי בפניה כי היא
עמדה להגיד לי משהו, זה הכל. לא היה בזה שום דבר לא יאה.
בכל מקרה, היא נראתה כמו נערה ממוצעת, שלא היתה בולטת בתוך
קהל של אנשים בשום אופן, אבל בכל זאת היה בה משהו מיוחד,
שעכשיו אני נזכר בו כל פעם שאני רואה תפוז. החיוך שלה, הוא
היה כל כך רגוע, ואמיתי. כאילו היא מעולם לא חוותה צער, או
שהכל כבר מאחוריה. ולמה היא חייכה אלי? אני לא יודע. גם לא מי
היא, או מה היא עשתה ברחוב בשעה כזאת.
מן הסתם ראיתי אותה עוד פעמים מאז, בבית הכנסת וכדומה. הקהילה
בבאר שבע לא גדולה כל כך, אבל לא זיהיתי אותו בקהל. כאמור, לא
היו לה מאפיינים בולטים כלל.


"הכל בסדר איתך? מה את עושה כאן בשעה כזאת?"


"אני?" היא צחקקה. "כן. איתי הכל בסדר."


"את בטוחה?"


היא המשיכה לצחקק.


"איפה את גרה?"


"היית רוצה לדעת, אה?"
ואז היא עשתה משהו כל כך מפתיע בחוסר ההקשר, כל כך שונה.
היא הוציאו תפוז מאיזשהו כיס נסתר, שלא ראיתי, והתחילה לקלף
אותו בריכוז מפליא ובמיומנות לא שגרתית. כל אותו זמן הסתכלתי
עליה כמהופנט, על אצבעותיה הדקיקות והזריזות והחיוך שלא ירד
משפתיה.


כשהתפוז היה מקולף היא בצעה אותו לשני חצאים ואכלה פלח אחד,
ממש מול עיני. התמונה שלה, מטה את ראשה אחורנית, ה-"ממממ"
שהשמיעה, אני עדיין שומע את אותו ה-"ממממ". ואז היא עשתה את
המעשה שנראה לשנינו כהכי טבעי, הכי הגיוני שאפשר היה לעשות
באותו רגע. היא הושיטה לי חצי תפוז.
ולקחתי אותו, ממש מהיד שלה, בלי להסס.
אני כל כך מתבייש.
היא לא ידעה שזה אסור?
האצבעות שלה עברו על היד שלי ושלי על שלה. מעכתי את התפוז ביד
קצת ובהיתי בנקודה על האספלט. היא הסתכלה עלי, חכתה שאני
אוכל. מה יכלתי לעשות?
זה באמת היה תפוז מצויין.


אחרי זה לא יכלתי להסתכל עליה. הישרתי מבט. הרמזור כבר התחלף
אך הרגל שלי לחצה חזק על הבלמים. היא ראתה שהייתי מזועזע. למה
בכל זאת היא עשתה את זה? למה נתתי לה?
הלוואי שזה היה הכל.


"התפוז הכי טוב בעולם" היא אמרה.


חייכתי, לא שלטתי בזה.


"תזכור, תזכור שאת התפוז הכי טוב שאכלת מימיך, אני נתתי אותו
לך. ולא תמצא אחד טוב יותר".


אני לא כזה, אף פעם לא דיברתי עם נשים זרות סתם ככה. אני אוהב
את אשתי, אני נאמן לה, אני מציית לחוקי התורה במלואם, אני
מתפלל, אני עובר לצד השני של הרחוב כשבאה מולי נערה לא צנועה
מספיק. ואז פתאום באה הבחורה הזאת, והראש שלי שוכח את כל
האימונים שהעברתי אותו כדי לחשוב רק על דברים טובים, והנה אני
מהנהן לה, נותן לה את הבטחתי.
בלי להגיד דבר נוסף או לתת לה הזדמנות להגיד התחלתי לנסוע.
כמעט עשיתי תאונה בדרך אבל בסוף הגעתי.


יש לי שמונה ילדים בריאים, שכולם תלמידים טובים ואנשים טובים,
אני ואשתי עדיין מאושרים יחד. סיפרתי לה על הנערה, ואפילו על
המגע האקראי, הקצר הזה בינינו. היא תמכה בי, וביחד איתה
הצלחתי לכפר על זה ככל יכולתי, ומאז אני לא חושב על המקרה
המבודד, המוזר הזה. רק על התפוז לא סיפרתי לאשתי. אני לא יודע
למה דוקא את הפרט הזה שמרתי לעצמי, אבל היא אמרה שהיא שמעה
מספיק, אז לא הרגשתי צורך להמשיך.
עברו שנתיים מאז, אביהו כבר יודע לדבר והחיוך שלו קצת פחות
תמים. החיים שלי לא השתנו בהרבה. אני כבר לא אוכל תפוזים, רק
הם מזכירים לי אותה, וגם הטעם שלהם כבר לא טעים לי. אכלתי
תפוז אחד מאז והוא היה כל כך מר ודביק שהחלטתי שאני יכול
לחיות בלעדיהם.
ובכלל, מה אני צריך לאכול תפוזים?
עדיין יש לי בפה את הטעם של התפוז הכי טוב בעולם.